הסימביוזה בין עיתון הארץ לגלי בהרב-מיארה מעלה חשש לסיקור אוהד

ערב חג השבועות שוב הורתה היועצת המשפטית לממשלה לשני מנכ"לים של משרדי ממשלה להחזיר את מינויי עובדי המשרדים על עיתון "הארץ" – ולא לפעול על פי החלטת הממשלה בעניין. ומהי החלטת ממשלה לעומת פקודת היועצת? עו"ד גלי בהרב מיארה קבעה שיש להמשיך לתקצב את רכישת העיתון במסגרת ההתקשרויות הרגילות של משרדי הממשלה.

כתבתי "שוב הורתה", כי למעשה זו כבר הפעם השנייה בתוך חודש וחצי שהיועצת המשפטית לממשלה מנחה להחזיר את המינוי. ספק אם במחלקת המנויים של העיתון מגלים עניין, התמדה ולהיטות כאלה.

במכתב מנומק שעליו חתומים שניים מהמשנים ליועמ"שית (אחד לא מספיק?) הם מסבירים שאין לקבל החלטות מנהליות נגד כלי תקשורת בשל סיקור עוין או ביקורתי. "הדרת כלי תקשורת בשל תוכן עיתונאי נתפסת כהחלטה מנהלית פסולה, שאינה עומדת באמות המידה החוקתיות, ובמיוחד בזכויות לחופש ביטוי ושוויון".

האם נפגע חופש הביטוי של העיתון? האם יש חובה לממשלה לרכוש מינויים לעיתון "הארץ", כדי שלא יאבד חלילה את חופש הביטוי? תהיות אלה לא זכו למענה. החלטת הממשלה על ביטול המינויים לעיתון באה לאחר התבטאויות מו"ל העיתון, עמוס שוקן, בכנס בלונדון שבו כינה טרוריסטים פלסטינים "לוחמי חופש" וקרא להטלת סנקציות על ישראל.

חוץ מהסיקור המוטה

אבל בואו נניח לרגע למו"ל הנכבד. נניח שלא היה אומר דבר. בואו נציץ למשל קצת במאמרים שמפרסם העיתון בגרסה הדיגיטלית שלו באנגלית. הנה שתי דוגמאות ממש מהעת האחרונה. ב־27 במאי התפרסם מאמר תחת הכותרת "Enough is Enough .Israel is committing War crimes" (אהוד אולמרט). יום קודם לכן הכותרת: "Marking International Children’s Day in Tel Aviv While Israel Is killing Children in Gaza".

או המאמר: ”Israel’s New Gaza offensive Target Hospitals and Clinics With Over 10 Hit in Past Week”. מאמרים ברוח דומה מאשימים את ישראל וצבאה בפשעי מלחמה – והכל בזמן שגם אנטישמיות חסרת תקדים שוטפת את העולם. אז למה לא לתת לה רוח גבית מהארץ, תרתי משמע. מצאתי ברפרוף עוד חמישה מאמרים כאלה רק בחודש מאי. וזאת עוד בלי להתייחס ל"סיקור" המוטה.

האם יש זכות לכתוב זאת? ברור. אבל באיזה סרט חלה על המדינה, באמצעות משרדי הממשלה, חובה לממן על חשבונה ובעצם על חשבוננו, כלי תקשורת שגורמים נזק אדיר למערכה של ישראל בזירה הבינלאומית? יש גורמים, גופים ואישים בעולם, לרבות כלי תקשורת בינלאומיים, ששמחים להסתמך על מה ש"הארץ" מפרסם, בבחינת אם בעיתון ישראלי טוענים שישראל פושעת – סימן שזה נכון.

לצד זאת, גם אם אינכם חדי עין, אני מאמינה שתצליחו לאתר ב"הארץ" פרגון אדיר וסיקור סופר־דופר אוהד ליועצת. למשל, ב־6 במאי על "החוק לפיצול בהרב מיארה" – מאמר שמבקר את הצעת החוק לפיצול תפקידי היועצת, כשלטענתו מטרתו היא החלשתה. זה לא המאמר היחיד: "גלי בהרב מיארה – קו ההגנה. האחרון". "גלי בהרב מיארה ניצבת כמגדלור אחרון. האם יהיו עוד אמיצים שילכו בדרכה?". "להגן על היועמ"שית". "במקום להיות סטטיסטית בזובור קבוצתי, היועמ"שית שידרה איתות מחזק לאזרחים".

לא קשה לשלוף משם מאמרים מתפעלים נוספים. לגיטימי? מן הסתם. זכותם המלאה של הכותבים כפרטים, ושל העיתון כחלק מהקו שהוא מוביל, לחשוב ולכתוב כך בהתאמה. תמיד אפשר גם להטיף מוסר לכולנו ולטעון שזו ה־עמדה הנכונה לנו. אבל גיוון דעות יותר קשה לאתר כאן.

עיתון  "הארץ" תומך בבהרב מיארה בענק ובכל הכוח, ככוח נגד לממשלת ישראל וכמובן מתנגד לפיטוריה או לפיצול תפקידה. נוכח תמיכת העיתון בה וההתנגדות הנחרצת של היועצת להפסקת מימון העיתון על ידי משרדי הממשלה, אולי ראוי לתהות אם יש פה משהו מעבר לפרשנות משפטית בבואה לכפות על הממשלה לרכוש מינויים לעיתון? האם ייתכן שהיא דואגת לטובתו הכלכלית של מי שנותן לה סיקור אוהד? האם הייתה עומדת על כך בעיקשות אלמלא היו מסקרים באהדה גדולה אותה ואת פועלה?

כזכור, שאלת הטבות לכלי תקשורת בתמורה לסיקור אוהד היא ההיגיון התקדימי של משפט נתניהו. על כך הוא עומד למשפט כבר שנים, כמו גם השבוע עם תחילת חקירתו הנגדית. איך נכתב במכתב היועצת למנכ"לים: "אין לקבל החלטות מנהלתיות נגד כלי תקשורת בשל סיקור עוין או ביקורתי". והחלטות המיטיבות עם כלי תקשורת אחרי סיקור אוהד/סוגד שהיועמ"שית זוכה לקבל ממנו – זה בסדר?