הקולנוע והטלוויזיה אוהבים לדבר על עצמם. לצלם את עצמם. לכתוב על עצמם. רשימת הסרטים העוסקת בקולנוע כנושא מרכזי לא נגמרת: החל מ"שיר אשיר בגשם" הקלאסי, עובר דרך "8 וחצי" המופתי של פליני, "אד ווד" הגדול של טים ברטון ועד "היו זמנים בהוליווד" ו"בבילון" של השנים האחרונות. במאים אוהבים קולנוע – לעשות אותו, לדבר עליו וגם להרהר על טיבו דרך היצירה שלהם. זאת הסיבה שלא הפתיע לראות את הסדרה החדשה של אפל – "הסטודיו", בה סת' רוגן, אוון גולדברג, פיטר הויק, אלכס גרגורי ופרידה פרז מנסים לשבור את שיא העולם בניימדרופינג.
רוגן משחק את מאט רמיק, עובד בכיר בחברת הפקה של סרטים שמקודם לעמוד בראשה. לרמיק יש בעיה אחת מרכזית – הוא חובב סרטי איכות בעוד התאגיד שהוא עובד בו הולך יותר ויותר לכיוון של עשיית רווחים מסרטים פופולריים.
הסטודיו (צילום: באדיבות אפל טי וי)
רמיק מקבל את התפקיד הנחשק בתנאי אחד – הפקת סרט המבוסס על המשקה הפופולרי "קול אייד" בכיכובו של יצור אדום שמסוגל לשבור קירות. מנכ"ל חברת הסרטים (בריאן קרנסטון, כן הוא) חותם על חוזה עם התאגיד שמייצר את המשקה ומתכנן להפיק סרט סטייל "ברבי" שמבוסס עליו. הוא מטיל על רמיק את המשימה להפיק את הסרט מתוך ציפיייה שיהיה סרט "מיליארד הדולר" הבא. מכאן, כמו שאפשר לנחש, הכל משתבש. מאט מנסה לעשות את הבלתי אפשרי – לצלם סרט איכות שיכלול את ה"קול אייד", יגרוף מיליארדים וישאיר את כולם מרוצים. הדרך לשם עוברת בין אינסוף שקרים, טעויות ובמאי אחד מאוד מאוד מפורסם (ספוילר: זה באמת הוא).
הסדרה עובדת עם תבנית ברורה – רמיק מתמודד במרכזו של כל פרק עם בעיה שהאישיות המרצה וחסרת הביטחון שלו לא מסוגלת לפתור: פעם הוא מפריע לסצנה ארוכה שמצולמת בשוט אחד; פעם הוא שולח את כל העולם ואשתו לומר לבמאי מוערך שהסרט שלו ארוך מדי רק כי הוא עצמו לא מסוגל. בכל המקרים האיש הנחמד והבלתי נסבל מסתובב סביב עצמו כשהמעמד החדש רק גורם לכל דמויות המשנה לנצל אותו עד תום.
הסטודיו (צילום: באדיבות אפל טי וי)
כמות האורחים שומטת הלסתות שרוגן וחבריו הצליחו ללהק לארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה לא סבירה בעליל. אלא שלא זה מה שהופך אותה לטובה כל כך וכיפית לצפייה. סודה של הסדרה עד כה טמון בגיבור שלה ובעמדה שלו – מאטי הוא לא קולנוען וכל הניסיון שלו להשפיע על החלק האמנותי של היצירות בסטודיו עולה רע. גיבור הסדרה הוא, לא יותר ולא פחות, חנון של קולנוע וככזה הוא לא מציג הרהורים עמוקים על טיבו של המדיום או מתפלצן על תנועות מצלמה. התגובות שלו אל הסרטים שהוא רואה לא חורגות אל מעבר לתחומי ה"מרגש", "ארוך" או "משעמם". הוא מייצג את רוב האנשים שצורכים קולנוע, כאלה שיש להם דעות מוצקות על הכל המונעות אך ורק מתוך האהבה לדבר.
הרעיון הזה סביבו מתרחשת הסדרה הופך אותה לשונה קצת בנוף הקולנוע המהרהר על עצמו. היא מאפשרת את ההזדהות על סף הסלידה מאלה שלא מסוגלים לסתום את הפה שלהם כשהם מדברים בביטחון על נושאים שהם לא מבינים בהם ונותנת הזדמנות לצחוק על הקולנוע באמת.
הסטודיו (צילום: אפל טי וי פלוס)
מעבר לדמות הראשית, שחקני המשנה עושים עבודה מצוינת והקצב המהיר (קומדיה בכל זאת) אפקטיבי מאוד. השחקנים מדברים בקצב מהיר, נאמנים לסטריאוטיפ שהודבק להם ומקבלים את כל ההחלטות הלא נכונות. הבחירה המעולה באייק ברינהולץ (מד טי וי) לשחק את סאם יד ימינו של מאטי יחד עם הדינמיקה בין השניים מביאה למסך הקטן כמה מהרגעים הקומיים הטובים של הסדרה. אם רוגן וחבריו להפקה מתכוונים לקחת את הסדרה אל מעבר לסאטירה, הכימיה בין השניים מסתמנת כנקודת התחלה טובה.
"הסטודיו" נוגעת במגמות הכי עדכניות של סרטים היום: מיתוג של מוצרים פופולריים דרך קולנוע, סרטים באורך מוגזם או עם יומרה מופרכת ותעשייה בה יותר ויותר שחקנים הופכים ליוצרים בעצמם (אהמ אהמ). העיסוק בנושאים האלה מרענן ומכניס לשיח, כיאה לקומדיה טובה, כמה שאלות רציניות על המצב של המדיום כיום. קומדיות גדולות מצליחות דרך ההומור לגעת בשאלות באופן שאף ז'אנר לא מסוגל לו ובהיבט הזה "הסטודיו" עושה עבודה טובה.
עדיין, לקומדיות מהסוג של "הסטודיו" לוקח זמן לבנות את הדמויות כמו שצריך. ייתכן מאוד שגם בסיומה של העונה לא נצא עם איזו דמות אייקונית או דיאלוג זכיר. היא עדיין נמצאת בשלבי גישוש ראשוניים ומספקת טלוויזיה מהנה שיודעת ללחוץ על כפתורי ההומור הנכונים. עם זאת, בשביל להתעלות מעבר לזה היא תצטרך קצת יותר ממפיק כושל ודמויות משנה חביבות. יש לה את הזמן לעשות את זה.
במהלך התוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ששודרה אמש (חמישי) בהנחיית ינון מגל, הפאנליסט נועם פתחי תקף את האלוף במילואים נעם תיבון, וקרא לו לעבור עם משפחתו מנוחות תל אביב אל נחל עוז – מבלי לדעת שתיבון דווקא עשה זאת, ובנסיבות דרמטיות במיוחד.
פתחי אמר בשידור: "אני חייב רגע להגיד על נעם תיבון… אני הלכתי לבדוק, תמיד אני הולך לבדוק איפה הם גרים. אז נעם תיבון על סמך האינטרנט גר בצפון תל אביב. עכשיו, תמיד זה מבחן מאוד מאוד פשוט. נעם תיבון דיבר על ביטחון, ושאפשר לסיים וזה. נעם תיבון, קח את הילדים שלך, אולי גם את הנכדים שלך, ואת אשתך. לך תגור בניר עוז, בנחל עוז, מחר בבוקר, ומשם תגיד לסיים את המלחמה".
מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה. שמישהו יספר לגוואד הזה שאמיר תיבון, בנו של נעם תיבון גר בנחל עוז ושבבוקר של ה-7 באוקטובר, נסע נעם תיבון לחלץ את בנו ומשפחתו מהמקום. נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות, בקיבוץ באותו היום.@amirtibonpic.twitter.com/rwzJU0QGrX
אלא שכמעט כל מי שעקב אחרי האירועים הדרמטיים של 7 באוקטובר יודע: נעם תיבון אכן הגיע לנחל עוז – כדי להציל את בנו אמיר, את כלתו מירי ואת נכדותיו, ששהו בממ"ד בביתם שבקיבוץ בזמן מתקפת חמאס. הוא פרץ לתוך האזור בזמן אמת, חילץ אותם ותושבים נוספים, וסיפור ההצלה הפך מאז לתופעה מתוקשרת שתועדה בכתבות.
הגולש ניר שיין שיתף את הקטע מהתוכנית ברשת החברתית X וכתב: "מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה… נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות בקיבוץ באותו היום".
אמיר תיבון עצמו לא נשאר אדיש. הוא שיתף את הפוסט והגיב בחריפות: "יש הרבה אהבלים בערוץ 14, אבל טיפש כמו נעם פתחי עוד לא ראיתי. פתחי, אם היית טורח לבקר בנחל עוז אי פעם, הייתי מזמין אותך לקפה אצלי בבית. סיכוי גבוה שהיית פוגש שם את ההורים שלי שנמצאים יומיים-שלושה בשבוע בבית הזה. אבל אתה לא תטרח לבקר, או לברר את העובדות. זה מעבר לסל היכולות שלך".
מה בעצם עושה מרב מיכאליבימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
ליאור שליין (צילום: יח"צ)
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
חבר הכנסת לשעבר ושדרן הרדיו והטלוויזיה של "כאן 11" יגאל גואטה הגיע לתוכנית "פגישה עם רוני קובן", הפעם כדי לדבר על איך שמלחמת חרבות ברזל השפיעה עליו כשדרן ברדיו אבל גם כבן אדם פרטי. בשלב מסוים בריאיון הוא פרץ בבכי: "הותר לפרסום חמישה חיילים נהרגו, הותר לפרסום שישה חיילים נהרגו… די, חלאס, מספיק עם זה".
אחרי רגע ממושך של שקט הוא המשיך: "מאות משפחות שכולות ועוד משפחות שכולות ו-6,000 פצועים בבתי חולים, חלקם בלי ידיים ובלי רגליים. איך הגענו למצב שלקחו את משפחות החטופים והפכו את זה לעסק פוליטי? איך הגענו לדבר הזה? איך אפשר לרדת כזה נמוך?". לאחר המשפט הזה הוא גם ביקש הפסקה מהריאיון.
לאחר מכן הוא התעשת, והדבר הראשון שהיה לו לומר לרוני קובן – "סליחה". קובן חייך אליו וענה: "על מה סליחה?", ועל כך גואטה ענה: "שלא התאפקתי". קובן המשיך: "למה להתאפק?", וגואטה אמר: "אם לא היינו מתאפקים אז כל היום הייתי בוכה, ויש סיבה לבכות כל היום".
רוני קובן המשיך את הריאיון עם שאלה נוספת: "זה נכון שהיה רגע בזמן שידור ברדיו ששמעת אימהות של חטופים והתחלת לבכות?", והוא ענה: "כן, לא פעם אחת – כמה פעמים". קובן המשיך: "יש איזה חטוף שנכנס לך ללב במיוחד?" ותשובתו של גואטה: "כן, שם בכיתי הכי הרבה. ביבס". הוא המשיך לדבר בזמן שדמעות נקוו בעיניו וקולו נסדר: "זה לא יכול להיות, זה משהו שלא נתפס בשכל בכלל".
הוא עצר שוב כדי להוריד את המשקפיים ולמחות את הדמעות מעיניו, והמשיך בהלצה: "קובן, זה שזו תוכנית של תשעה באב לא אומר שאני צריך לבכות כל התוכנית". במקביל, קובן תהה אם "הלב שלו קהה" משום שהוא לא בוכה כשהוא נזכר במשפחת ביבס, שאיבדה את האם שירי ואת שני בניה הצעירים, אריאל וכפיר, לאחר שנחטפו לעזה מניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצחו בשבי. ירדן ביבס, בעלה של שירי, נחטף גם הוא, ושוחרר ב-1 בפברואר השנה. גופותיהם של כפיר, אריאל ושירי הוחזרו לישראל ב-20 וב-22 בפברואר.
קובן סיפר לגואטה: "הייתי בניר עוז ונותנים לך להסתובב בין הבתים חופשי, ואז אתה בא לבית של הביבסים" – כאן גם קולו של קובן נסדק והוא מבין שגם הוא עומד לבכות – "ואתה רואה את הבימבות הקטנות של השניים המתוקים האלה, והפצע עוד מדמם ופתוח". בהמשך הריאיון אמר יגאל גואטה: "בחיים לא קרה לי שהצטערתי ובכיתי כל כך הרבה ימים ולילות על ילדים שאני לא מכיר בכלל".