אוי, הדפדוף, הדפדוף: זה האינסופי בין התפריטים, בניסיון נואש לבחור מה לראות הערב, זה שנמשך לפעמים יותר מזמן הצפייה בפועל. בעיקר כשנדמה שאת כל מה שיש לראות כבר ראינו. בדיוק בשביל זה אנחנו כאן, עם המלצות צפייה שנדמה לי שנוטות להיבלע במעמקי התפריט שלא בצדק, ואולי תאהבו (ואף מילה על הסדרה עם הדיונון). היום נתמקד בשלושה שירותי סטרימינג מרכזיים – נטפליקס, אמזון פריים ודיסני פלוס.

נטפליקס

הכיפי – עושות נקמה / Do Revenge
שתי תיכוניסטיות – המקובלת שירדה מגדולתה (קמילה מנדז, "ריבירדייל"), והמוזרה שתמיד הייתה בתחתית (מיה הוק המלכה, "דברים מוזרים"), מחליטות להתאחד ולנקום כל אחת במי שהרס את חייה של השנייה. כלומר, "זרים ברכבת" של היצ'קוק פוגש את "ילדות רעות". במבט זריז עליו, הוא עשוי להיראות כמו סרט הנטפליקס הגנרי בעולם (במיוחד כשנטפליקס הפיקו אותו בעצמם ואף הציבו במרכזו כוכבות של סדרות שלהם), אבל אשכרה מדובר ביצירה חכמה, שמצליחה ללכת לכיוונים מפתיעים.

בדרך לשם הוא יעבור בבדיחות מעולות, טונות של מודעות עצמית (לז'אנר סרטי התיכון, לדור הזד והפוליטיקלי קורקט המוגזם שלו ובכלל), ופשוט כיף טהור. מסוג הסרטים שלחלוטין היו אמורים להפוך לקאלט ולא לגמרי ברור למה זה עדיין לא קרה.

הייחודי – המיועד
בשנתיים האחרונות, בעיקר אחרי ההצלחה של "פאודה" ו"שטיסל", אנחנו עדים לגל מבורך מאוד של סרטים וסדרות ישראליות שעולים לנטפליקס. ברוב המקרים מדובר גם בתוצרים איכותיים במיוחד, בין אם קלאסיקות מודרניות כמו "לעבור את הקיר" ו"איים אבודים" (עדיין סרט ההתבגרות הכי יפה בעולם), או הלהיט האחרון והמוצדק "ילד רע". אבל אני רוצה להפנות את הזרקור דווקא לסרט קטן שעלה גם הוא בשקט לא מזמן – יצירת מופת (כן כן) אבודה ומטריפה, מהסרטים הכי מיוחדים של הקולנוע הישראלי שעד כה לא ניתן היה למצוא כמעט בשום מקום.

מדובר ב"המיועד" של הבמאי דניאל וקסמן ("חמסין") – דרמת פנטזיה אפלולית שעוסקת בקוסם שרלטן וכושל (שולי רנד הצעיר מאוד בהופעת הבכורה שלו בקולנוע) שמגלה יום אחד באחת ההופעות שלו אישה מסתורית עם כוחות קסם אמיתיים (רונית אלקבץ ז"ל, גם אצלה מדובר בתפקידה הראשון בקולנוע אי פעם). הוא משכנע אותה והשניים מתחילים להופיע יחד, להצליח מאוד וגם להתאהב. ואז, מסתבר שאותו קוסם הוא בן נמלט של מנהיג רוחני גדול עם עדת חסידים אדוקה, ואותם חסידים מאמינים גם בכוחות הקסם של הבן ומנסים להחזיר אותו אליהם, אבל ללא השותפה החדשה. זהו אחד הסרטים הישראלים היחידים שצולל עמוק אל עולם המיסטיקה היהודית והקבלה, והתוצאה פשוט מכשפת (סליחה, זה התבקש). רנד ואלקבץ מוכיחים כאן שתמיד היו כשרונות ענק, ומעניין גם לראות כיצד מתכתב הסרט בדיעבד עם סיפור חייו האישי של רנד. אני לא יכול להדגיש יותר מזה – תנו לסרט הזה הזדמנות, לא תתחרטו.

המעניין – נחטפה לנגד עיניהם / Abducted in Plain Sight
בקטע קצת מוזר, נטפליקס הפכה את עצמה (בין היתר) לאימפריה של יצירות פשע אמיתי. נדמה שלא עובר חודש שבו לא עולה לשירות סדרה על איזה סיפור משוגע/מזוויע כלשהו, כמובן בחלוקה ל-3 פרקים של שעה והמון ראשים מדברים. ובעוד רבים מהתוצרים האלה נופלים למלכודת של סתמיות או סתם מריחה, "נחטפה לנגד עיניהם" שעלה לשירות כבר ב-2019, מפתיע ביכולתו לספר סיפור בלתי-יאמן ביעילות ובחוכמה – סיפורה של נערה באחד הפרברים האמריקאיים (איכשהו כל הזוועות תמיד קורות בפרבר אמריקאי) שהשכן שלה הצליח לחטוף אותה מההורים שלה, פעמיים.

בתוך האירוע ההזוי הזה, הסיפור נוגע בנושאים כמו הזנחה הורית, מניפולציות ובחוסר אכפתיות משווע של הרשויות. סיטואציות שהיית רוצה להאמין שחלפו מן העולם, אבל אירועים כמו היעלמותה של היימונט קסאו מוכיחים שהם כאן בכל מקום שבו החברה והמדינה נוטה להתעלם ממנו.

וחוץ מזה
מבחר כיפי של קלאסיקות קולנועיות, מ"היו זמנים במערב" המגה-אפי, דרך "הכי טוב שיש" המגה-מתוק, ועד "אייס ונטורה", שאם נהיה כנים, זהו הסרט האהוב עליי מהשלושה. כמו גם המיוזיקל הקצר והסופר מבדר של שלישיית לונלי איילנד "עולים על המגרש", עוד מיוזיקל חמוד בכיכובה של לא פחות מאלונה טל! ("ערב פתיחה" שמו), ותמיד אפשר לראות עוד פרק של סיינפלד, ולקוות שהמציאות שלנו תחזור גם היא מתישהו להיות על כלום.

אמזון פריים

הכיפי – הגרסה הישנה שלי / My Old Ass
משום מה אמזון בחרו לצנזר ולרכך את שמו האמיתי של הסרט, שבסיבוב הקולנועי בארץ הופץ כ"התחת הזקן שלי", כמו במקור. אבל כך או כך, מדובר באחד הסרטים המתוקים ומחממי הלב של השנים האחרונות, מסוג הקומדיות שהן גם מצחיקות למדי, אבל גם יגרמו לכם להרהר, ואפילו להתרגש. חוץ מזה, זה סרט עם אוברי פלאזה ("הלוטוס הלבן"), שזו כבר סיבה מספיק טובה בפני עצמה לצפות.

הסיפור הוא כזה – אליוט (מייזי סטלה) היא נערה בת 18 שהרגע סיימה תיכון ועומדת בסוף הקיץ לעזוב את בית הוריה לטובת לימודים באוניברסיטה. כל החיים שלה כבר מתוכננים מבחינתה, אבל אז ברגע של טריפ פסיכדלי, היא פוגשת לפתע את עצמה בת ה-39 (בגילומה של פלאזה) ומגלה שהחיים שלה הפכו למשהו אחר לחלוטין. אליוט המבוגרת מצידה מסרבת להעניק טיפים והדרכות לעצמה הצעירה, מסתפקת רק בעצה חשובה אחת – "תתרחקי מכל מי ש שמו צ'אד". ברגע לאחר מכן, צ'אד כמובן מתגלה דווקא כבחור מקסים בהגזמה.

זה סרט שמעלה שאלות מעניינות – מה היית שואל את עצמך של עוד 20 שנה? או מה היית רוצה להגיד לעצמך של גיל 18? ובעיקר בסוף שולח אותך לחיות את הרגע, ולהעריך מה שיש מסביבך גם כשנדמה שזה לא הרבה בכלל (וזהו כלל שאולי שווה לאמץ במיוחד בימים אלו).

הייחודי – אני מזל בתולה / I'm a Virgo
ואם אנחנו כבר בסיפורי התבגרות חמודים עם שם משונה, תנו לי להמליץ לכם גם על הסדרה הזו. הגיבור שלה הוא נער שחור בגובה ארבעה מטרים (ג'ראל ג'רום, "כשהם רואים אותנו"), שבגלל חריגותו לא הורשה לצאת מהבית במשך כל חייו. כשהוא אכן יוצא מהבית סוף סוף, לראשונה בגיל 19, נוכחותו מעוררת כמובן סערה תקשורתית וגם סדרה של סרטונים ויראליים ושורת מעריצים. כשהוא מלווה בחבורת סטלנים חביבה, קוטי הגיבור לומד לראשונה על החיים בעולם, על אהבה ודייטים, וגם על הבעיות העמוקות של החברה האמריקאית. כל זה שהוא מתמודד גם מול גיבור על טוטליטרי, כת שרואה בו את המשיח ומזימה סודית שמתכננים נגדו ההורים שלו עצמם.

הסדרה עלתה לשירות לפני כשנתיים, ולמרות ביקורות נלהבות די עברה מתחת לראדר. גם כנראה בגלל הפרמיס המעט ביזארי, ובעיקר בגלל העיסוק החברתי-גזעי שלה, שהגיע אחרי עייפות מסוימת מתכני "בלאק לייבז מאטר". אבל אני מפציר בכם לנסות אותה, כי מתחת להכל פועם פשוט לב גדול במיוחד (כיאה לגיבור שלה) וזוהי פשוט סדרת פיל-גוד. שווה (מאוד) לבחון אגב גם את הסרט שיוצר הסדרה, בוטס ריילי, עשה לפני כן – "סליחה על ההפרעה". קומדיה שמתחילה גם היא כסאטירה חברתית, ושוברת פתאום לכיוון שאין לכם שום סיכוי לצפות, הבטחה שלי.

המעניין – "אייר" / Air
ועכשיו למשהו שונה לגמרי – כיצד נולד השת"פ בין חברת נייקי למייקל ג'ורדן, זה שיצר את "אייר ג'ורדן" ושהפך את שניהם למלכים הבלתי מעורערים כל אחד בתחומו? לכאורה סיפור שמעניין בעיקר סטודנטים למנהל עסקים או מנטורים מעיקים בטיקטוק ולא מעבר, אבל בידיים המיומנות של בן אפלק, שביים את הסרט ומככב בו לצד החבר הכי טוב מאט דיימון – מורשת הקרב התאגידית הופכת לחגיגה קולנועית. התסריט ממקד את הסיפור דווקא מנקודת המבט של אחראי השיווק החרוץ של ענקית הנעליים (שבתחילת שנות ה-90, כך מתברר, הפסידה למתחרותיה), שיוצא למסע שכנועים, התחנפויות והמון רצון טוב, במטרה להחתים את מי שהיה אז כוכב עולה בשמי ה-NBA, אך רחוק מאוד ממעמדו כיום. זאת כדי למצוא את הדיל שיציל את נייקי.

זהו בעצם סיפור של אדם שנלחם בטחנות רוח כנגד כל הסיכויים, וזה מרתק גם כשתחנות הרוח הם חבר מנהלים עקשן והצעות נדיבות נגדיות מאדידס. הסרט מתמקד גם בחוכמה נטו במהלכים העסקיים, ולא זולג לדרמות לא הכרחיות בחייהם האישיים של הגיבורים. אפלק הבמאי מדלג בקלות על המכשול "הנה סיפור של אנשים מאוד עשירים שעושים עוד כמות מגוחכת של כסף" באמצעות עריכה מותחת, דיאלוגים שנונים ובעיקר כיף עצום. זה החלום האמריקאי הקפיטליסטי על סטרואידים כפול 200, אבל לפעמים גם זה בא בטוב.

חוץ מזה

אנצל את הבמה כדי להתלונן גם על מיעוט הסרטים שבשירות (כשלא מדובר בתכנים הודים שמשום מה מציפים את הספרייה), וגם על הזמן הקצר מאוד שבו זמינים הסרטים המעניינים שכן מעלים לשם מדי פעם. אבל היתרון של אמזון הוא קודם כל בסדרות המקור שלה, בראשן "הבנים" האדירה ושאר הספינאופים שלה, וכנ"ל גם סדרת האנימציה "אנדאן" המפוספסת אך היפה, מבית היוצר של בוג'אק הורסמן. אישית אני חוזר בתקופה הזו ל"המשרד" המנחמת תמיד.

דיסני פלוס

הכיפי – קוראים לי ארל / My Name Is Earl
לא חושב שמישהו סביב גילאי ה-30 באמת צריך המלצה על סדרת הקאלט הזו, אבל אם עדיין לא צפיתם בה זו הזדמנות נהדרת להשלים. הסדרה, שעלתה לפני בדיוק 20 שנה ובוטלה במפתיע ב-2009, עדיין עובדת נהדר (כך לפחות בצפייה חוזרת שלי השנה). העלילה, למי שלא מכיר, עוקבת אחרי עבריין קטן ואדם די נוראי שיום אחד זוכה בלוטו, ואז נדרס ומאבד את הטופס. בבית החולים הוא לומד על מושג "הקארמה" ועל כן מחליט לבצע מעין "חזרה בתשובה", ולתקן את כל חטאי חייו, אחד-אחד (ויש הרבה). בכל פרק, ינסה ארל לתקן חטא אחר מהרשימה הארוכה שהרכיב, כשבדרך ייאלץ להתמודד עם אחיו טוב הלב אך הלא חכם, גרושתו המניפולטיבית, בן זוגה החדש והנחמד מדי, ושלל גילויים מפתיעים.

זה סיטקום בטעם של פעם, שאופייני מאוד לתחילת שנות ה-2000, כלומר אחרי המעבר לצילום ריאליסטי והיפטרות מבורכת מהצחוקים המוקלטים, אבל כזה שעדיין עטוף בפשטות נעימה ומנחמת. הדמויות בסדרה שייכות כולן למה שמכנים האמריקאים בלעג "זבל לבן" – בני מעמד סוציו-אקונומי נמוך שמתגוררים בקראוונים באזורים מוזנחים, ומתקיימים בעולם משלהם, מהסוג שעשור לאחר מכן העלה את טראמפ לשלטון. אבל הסדרה לא מתנשאת מעליהם, אלא להפך. גיבוריה אולי נלעגים, אבל קלים לאהבה מאוד. מעל כולם בולט בתפקיד הראשי ג'ייסון לי (שקצת נעלם בעשור האחרון וחבל), שיגרום לכם לרצות לחבק את ארל, גם כשהוא חתיכת חלאה (וצריך להזהיר – הסדרה מסתיימת בקליף האנגר רציני שבגלל ביטול הסדרה לא נפתר מעולם, אבל חבל שלא לצפות בתוכנית רק בגלל זה).

הייחודי – לחיות בתמונות / One Hour Photo
מותחן פסיכולוגי אפלולי וקריפי, בכיכובו של רובין וויליאמס ז"ל, שעושה כאן תפקיד שרחוק שנות אור מהדמויות הקומיות שבהן הוא זכור. גיבור הסרט הוא עובד בחנות פיתוח פילם (היו זמנים..) שמפתח אובססיה כלפי משפחה שמפתחת אצלו את התמונות באופן קבוע. בהדרגה הוא מתחיל להעתיק לעצמו את התמונות שלה, לתלות אותן על קירות ביתו ולבנות לעצמו עולם מדומיין שבו הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה. מה שנקרא, עד כאן לא חשדתי. אלא שיום אחד, הוא מזהה משהו מוזר בתמונות אותן הוא מפתח, וצריך להחליט – האם להתערב בחייהם של אותם "זרים" או להמשיך להתבונן מהצד?

אם יש סיבה אחת לצפות בסרט הזה, זו ההופעה המצמררת באמת של וויליאמס, שנכנס לעורו של האדם הזה באותה מחויבות וטוטאליות שהוא מפגין תמיד. התוצאה תגרום לכם להודות שעברנו לצילום דיגיטלי.

המעניין – קיץ של נשמה / Summer of Soul
בקיץ 1969, במקביל לפסטיבל וודסטוק, התקיים בפארק ציבורי בניו יורק אירוע מוזיקלי לא פחות היסטורי – שישה שבועות של הופעות מהפנטות של מיטב האמנים האפרו-אמריקאיים של התקופה: סטיבי וונדר, נינה סימון, מייקל ג'קסון, בי.בי. קינג, סליי אנד דה פמילי סטון ועוד רבים אחרים שהמשיכו להשפיע על המוזיקה העולמית גם דורות קדימה. הכל צולם – אבל נגנז ונשכח במשך יותר מחמישה עשורים.

הסרט, זוכה האוסקר בפרס הסרט התיעודי, מוציא את התיעודים מהארכיון ופשוט מקרין אותם כמו שהם – בלי פרשנויות מעיקות, בלי קריינות שמרגישה צורך להעניק קונטקסט, נטו שעתיים של מוזיקה אדירה. כולל תצוגת כוח של מוזיקאיים אגדיים, חלקם באמצע שיאם האמנותי. במיוחד עכשיו, כשאי אפשר לראות יותר את ניר דבורי מלהג, זה הזמן לברוח לעולם אחר ולזמן אחר, ולהתחיל לרקוד בסלון.