התוצאה מסוכנת לא רק ברמה ההסברתית, אלא גם ברמה המעשית. חמאס מקבל עוד זמן. עוד רוח גבית. עוד תמריץ להמשיך באותה שיטה. והחטופים – נדחקים הצידה. מה הפלא שבמקביל לסער הרעב בעזה תשובת חמאס שהתקבלה נראית כמו סטירת לחי, פחות כתשובה של ארגון הטרור שמריח תבוסה.
אם ישראל רוצה להחזיר את עצמה למסלול המדיני וההסברתי, עליה להפסיק להגיב ולהתחיל ליזום. קמפיין הסברה רציני. עדכון שוטף לבעלות הברית. ורצוי גם – מתווה לעסקה, ללא שלבים, שישים סוף למלחמה שהתמשכה יותר מדי זמן.
כל עוד זה לא יקרה – נמשיך לשלם את המחיר התדמיתי, לשקוע בביצת הבדידות הבינלאומית. המצב הרי אינו סטטי, גם אם הדרג המדיני בישראל לא זז מעמדתו. תחושת המוגנות המדינית כי "טראמפ איתנו" היא אשליה מסוכנת.
אכן, טראמפ עם ישראל ועם נתניהו – אך נשיא ארה"ב לא גר באי בודד שבו הערוץ היחיד לקבלת המידע ותמונת המצב הוא קו הטלפון בין הבית הלבן ללשכת ראש הממשלה בירושלים. גם הנשיא טראמפ – וכן, אנשיו – רואים ושומעים את סער הרעב בעזה, את ההשפעה שלה על דעת הקהל, כולל בבית, בארצות הברית, על עמדת מנהיגי המערב. בינתיים נשיא צרפת עמנואל מקרון נותר לבדו עם יוזמתו להכיר במדינה פלסטינית.
אך ישנן דרכים רבות להגיב לקמפיין ההרעבה בעזה, פרט להכרזה על התמיכה במדינה פלסטינית. אסור לישראל להרגיע את עצמה כי "טראמפ איתנו, כל היתר – רעשי רקע". בהיעדר אסטרטגיה דיפלומטית־הסברתית ברורה, חדה ומעשית – יום אחד אנחנו עלולים לגלות כי העולם עבר מדיבורים למעשים, ואז באמת יהיה מאוחר מדי.