הפעם ישראל אמרה ישירות: 'איראן גרעינית היא איום קיומי. פעלנו כי לא הייתה ברירה אחרת'. זה הסיפור, הפשוט והעוצמתי, שהעולם כולו יכול היה להבין. תקשורת מערבית מובילה – CNN, Fox News, BBC, אפילו אל-ג'זירה – לא יכלה להתעלם מעוצמת המסר הישראלי. גם ביקורת על תוקפנות ישראלית הוצבה תמיד מול האיום האיראני. אפילו "הגארדיאן", שביקר בחריפות את ישראל בעזה, הודה בזהירות: "אי אפשר להתעלם מהסכנה האיראנית".
ישראל ניצחה במרחב התודעה בזכות סיפור ברור: איראן מסוכנת לעולם. זו לא הייתה "הסברה" (מין מונח ישראלי כזה שעשה לעצמו שם רע בעולם ונתפס כניסיון נואש להפוך משהו שאינו סביר לסביר). זו הייתה עמידה אמיצה וגלויה מאחורי מדיניות ברורה, מנהיגותית, שאומרת לעולם את מה שהעולם חושש להודות בו.
אז למה ישראל לא עשתה את זה בעזה? למה לא העזה לומר את מה שהיה צריך לומר? כי פחדנו מהסיפור של עצמנו. כי להודות בכך שעזה היא איום אסטרטגי ארוך טווח – ולא רק בעיה של "טרוריסטים" – היה דורש מנהיגות אמיצה מדי, כזו שמוכנה לומר אמת לא נעימה, לא רק לציבור הישראלי, אלא לעולם כולו. ישראל לא הייתה מוכנה להודות שלמלחמה בעזה אין פתרון שהוא גם מהיר, גם מושלם וגם מוסרי. ההחלטה אם ואיך להמשיך להילחם שם היא פנים-ישראלית ולגיטימית. הפחד לומר את האמת הזו לעולם הפך את ישראל לגורם מגומגם בתקשורת הבינלאומית, וכך עזה הפכה לשם נרדף לכישלון מוסרי ישראלי, בעוד איראן הפכה לדוגמה של הצלחה אסטרטגית יוצאת דופן.
העולם ימשיך לשפוט את ישראל לפי שני הנרטיבים: האחד הצליח כי היה אמיץ וממוקד, והשני נכשל כי פחד לומר את האמת. זה לא רק שיעור בניהול משברים ותקשורת בינלאומית, אלא שיעור במנהיגות: להישיר מבט אל עצמך, ובעיקר – לדעת לספר לעולם סיפור אמיץ. בעזה שילמנו ביוקר על הפחד לספר סיפור לא נוח. בפעם הבאה, האומץ לספר אותו ינצח.
הכותב הוא מומחה לפוליטיקה בינלאומית, ניהול משברים ותקשורת אסטרטגית. הוא פועל בזירה הגלובלית בנושאי יחסי כוח, אסטרטגיה גיאופוליטית ודיפלומטיה ציבורית, והשפעתם על עיצוב המדיניות