הנופלים בין הכיסאות: אלפי ישראלים נותרו ללא תמיכה

ביום הזיכרון הקרוב לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, נרכין ראש מול שורת הנופלים הארוכה והכואבת. אך במקביל, עלינו להישיר מבט למציאות חיה, כואבת ומתמשכת – של עשרות אלפי נפגעים ונפגעות שחיים בתוכנו, אך כמעט ואינם נראים.

הם נושאים את הפגיעה בגופם, בנפשם ובמשפחותיהם, אך בעיני המדינה – פשוט אינם קיימים. אלו הם הנופלים בין הכיסאות.

מתקפת 7 באוקטובר יצרה מציאות חסרת תקדים של כ-90,000 אזרחים שעשויים להיות מוכרים כנפגעים, כמעט פי עשרה מהמספר הכולל של המוכרים מאז קום המדינה ועד אותו יום.

לנוכח ממדי הפגיעה, המערכת הממשלתית אינה מצליחה לעמוד בעומס. מנגנוני הסיוע לא תוכננו להתמודד עם מספר כה גדול של נפגעים, והשיטה הקיימת אינה מותאמת למציאות החדשה. נפגעים רבים אינם עומדים בתנאי הזכאות – ולכן נשארים מחוץ למעגל התמיכה.

אלפי אחים ואחיות של נרצחים, חטופים ושורדים, נושאים על גבם את שיקום המשפחות. הם תומכים בהוריהם, שומרים על התא המשפחתי שהתערער, מתמודדים מול בירוקרטיות קרות, ולעיתים מובילים את המאבק להשבת יקיריהם.

הם הופכים, כמעט בעל כורחם, לעמודי התווך של משפחות שקרסו – תוך ניסיון לשמור גם על חייהם האישיים. רבים מהם נפגעו בעצמם בטבח, רבים עזבו את עבודתם, הפסיקו לימודים, והקריבו עתיד אישי כדי להחזיק את משפחותיהם מעל המים. אבל המדינה – בוחרת שלא לראות אותם.

האחים והאחיות השכולים אינם מוכרים כנפגעי פעולות איבה. לא זכאים להטבות, לא מקבלים מספיק ליווי מקצועי, ולא זוכים לסיוע כלכלי – גם כאשר הקריבו הכל כדי לשרוד.