הנאום של ח'אמנאי לא נועד לשדר עוצמה – אלא להסתיר חולשה

ביום רביעי, 18 ביוני 2025, שידרה הטלוויזיה האיראנית מסר מוקלט מאת המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי – בפעם השנייה בלבד מאז פרוץ המערכה הישירה בין איראן לישראל. החידוש לא היה בתוכן הדברים, אלא באופן הצגתם: לא הופעה חיה, לא נאום לפני קהל, ואף לא שידור ישיר.

תחילה פורסם תמליל דבריו, ורק כעבור כחצי שעה שודרה ההקלטה עצמה – ללא העריכה כיאה למוסדות התעמולה האיראניים ותוך חריגה ברורה מהנוהל הקפדני שבו מקפידים תמיד על שליטה ויזואלית ונרטיבית מלאה.

בתוך המסך נראתה דמות עייפה, בעלת לבוש מרושל ושפת גוף מתוחה. עצם הופעתו נועדה לשדר – אני עוד חי. דבריו היו תסריט ידוע של איומי סרק, אך דווקא העובדות שהציג – על "חולשת המשטר הציוני" עד כי אמריקה נחלצת עזרתו וקריאתו להשפיע על אזרחים בכל העולם למחאות למען המשטר (בנוסח הפנייה אל הסטודנטים בארה"ב אולי) – רק הצביעו על גודל הפרדוקס. הדיסוננס בין המילים שבפיו לבין המציאות ניכרה בצורה ברורה.

הנאום של ח'אמנאי לא נועד לשדר עוצמה – אלא להסתיר חולשה. הוא לא מייצג מסר חדש, אלא ניסיון להחזיק בדימוי קיים שנסדק. ברור היה כי ח'אמנאי מנסה בעיקר להציג ולסמל את יציבות המשטר בהופעתו "עסקים כרגיל", בזמן שישראל לא רק שפוגעת בתשתיות ובפיקוד, אלא קוראת בגלוי להפלת המשטר. דובר צה"ל עצמו מפנה מתנדבים לאתר המוסד למטרה זו ולמטרות נוספות.

כל זאת בזמן שהנסיך רזא פהלווי "מתחמם על הקווים" ובעיני ח'אמנאי ולמרות הפרופגנדה המשטרית כנגדו – זוכה לתמיכה בפנים ומחוץ לאיראן, בטח אם ייפול המשטר וזאת בעודו בודד ללא יועצים וללא שדרת הפיקוד הוותיקה עליה סמך.

ח'אמנאי – שלטון מול בושה

לראשונה מופעלת על המנהיג העליון מניפולציה שהיא תמונת מראה של השיטה שבה נהג לפעול – הצבת תנאים בלתי אפשריים מראש במשא ומתן. בשיחות הגרעין הקודמות היו זה האיראנים, שרצו לשמור את האורניום המועשר, את המתקנים הרגישים ולהסיר את הסנקציות, וכעת היה זה טראמפ שקבע את התנאי – "הכניעה המוחלטת": "אני לא במצב רוח לנהל משא ומתן" .

בעוד שחמינאי מבין כי זוהי טקטיקה במשא ומתן הוא לא בטוח שהוא מבין את גבולותיה, אך ברור לו כי את תוכנית הגרעין הוא הפסיד זמנית, בין אם האמריקאים יפציצו בפורדו או בין אם יכריעו אותו בהסכם החדש. הוא מבין שעליו לשמור על שלטונו בכל מחיר, אך השאלה המטרידה אותו היא איך להגיע לשולחן המשא ומתן טרם יאבד את השלטון? ואיך לעשות זאת במינימום נזקים תדמיתיים, שלטוניים ובונוס, מה שניתן להציל מתוכנית הגרעין.

התרבות הפרסית מבוססת על שמירת כבוד אישי ומשפחתי, כאשר השפלה פומבית נחשבת לחוויה הקשה ביותר. הזיכרון ההיסטורי של השפלה מול הכיבוש הערבי חרוט עמוק בתודעה הפרסית. כאשר טראמפ מרמז בזלזול כי חיסול המנהיג העליון נמצא על השולחן — באומרו ש"אנחנו יודעים בדיוק היכן מסתתר מה שנקרא 'המנהיג העליון'" ודורש "כניעה בלתי מותנית" — הוא פוגע בליבה הרגישה ביותר של הזהות האיראנית: הכבוד הקולקטיבי.

כל הסכמה לתנאים הללו, גם אם יש בה היגיון מבחינת הישרדות המשטר, נתפסת כהשפלה מוחלטת. יחד עם זאת ולמרות הדברים, זאת הדרך היחידה לשים את המנהיג האיראני במקומו הוא כבר ימצא את הדרך להסביר את מהלכיו עם שופריו. אבל ההשפלה – היא בדרך היחידה לפעול אל מול מי שחושש מהשפלה. והנשיא האמריקאי בשל אופיו וסגנונו עושה כן. 

ח'אמנאי מבין שהוא חייב להגיע להסדרה כלשהי מול טראמפ– אך לא יכול להיתפס כמתחנן עבורה. ואכן, לפי דיווחים, הוא ניסה לעשות זאת בחשאי. הנשיא פז'ישכיאן העביר מסר דרך הקטרים לארה"ב על רצון לחזור לשולחן המשא ומתן – אך טראמפ חשף את הפנייה בפומבי "הם אפילו הציעו שיבואו לבית הלבן" , והציב את ח'אמנאי במבוכה. בתגובה, השופרות הרשמיים של טהראן מיהרו להכחיש זאת "כי אף פקיד איראני מעולם לא ביקש לזחול בשערי הבית הלבן" ובכך העמיקו את המלכוד: אם יגיעו להסדרה – תיראה ככניעה. אם לא יגיעו – יוביל להסלמה.

יחד עם זאת הערכת המצב של חמינאי, כי על מנת להציל את עורו ובעיקר את משטרו, עליו לבלוע את הבושה בהסכמה ואפילו בסלילת הדרך כי טראמפ יצא מהמשבר הזה כמנהיג החזק ביותר במזרח התיכון, לא בהסכמה וורבלית כמובן אלא בצעדים מעשיים.

ראשית, הוא מאמין להערכתי כי האיום על חייו ממשי אך עדיין דורש אישור של טראמפ ופועל הציג עצמו דרך שופרות שונים, כמו בלבנון ועיראק כאישיות דתית הבכירה ביותר מעבר להיותו המנהיג ולקריאות על איסור פגיעה במנהיגים דתיים.

שנית, הוא פועל במישרין ועקיפין ליצירת התנאים הטובים ביותר למשא ומתן עם ארה"ב בעצם פגישות בנושא הגרעין המתוכננות של שר החוץ האיראני עם שרי החוץ של צרפת, גרמניה ובריטניה, בג'נבה.

הוא מבין כי כל זמן שיש דיונים יש משטר עם נציגים רשמיים, הוא מאותת לארה"ב על רצונו בשיח ומקווה כי ערקצ'י, אלוף המשא ומתן יפעל לשכנע את האירופאיות ללחץ על הפסקת התקיפות ודיונים עם ארה"ב, כשהמחיר ברור לו גרעין תמורת שלטון.

ברור לו הצורך, בגיוס התמיכה של רוסיה או סין – אם אחת מהן תבקש הסדרה, הדבר יאפשר לח'אמנאי לשמור על שלטונו, ומנגד יאפשר לטראמפ להצטייר כמנהיג החזק שנעתר למעצמות, ועל פיו יישק דבר. 

אך יותר מכול ברור לו כי טראמפ הוא המחליט ורוצה להיתפס ככזה, והדבר הטוב ביותר לאיראן הוא אפשר לטראמפ לנצח מבלי להצטרף בעצמו למערכה – כלומר, לאפשר סיום מדיני שטראמפ יראה בה כהכרעה של איראן שלא נורתה ירייה אמריקאית, אלא רק באיומים, וכאלה היו למכביר.

הישג זה הוא הישג משמעותי עבור טראמפ, המשלב כוח ודיפלומטיה ומכה לא פשוטה לבני הברית של איראן, רוסיה וסין, ומבטיח לחמינאי לשמור על שלטונו . האמריקאים לא יפגעו בו ויעצרו את ישראל מלהמשיך ולהכות במשטר עת המשא ומתן.

ישראל, מצדה, צריכה להגביר את הקצב כל עוד שעון החול פועל ולפגוע ככל שניתן במטרות הגרעין והטילים, עד שהאמריקאים יעצרו אותה ולדעת כי גם אם ייחתם הסכם חדש והוא ייחתם – הוא ביטוי להונאה האיראנית בה מותר לשקר לכופר למען קידום האיסלאם. ובעבור השמדת ישראל הם לא יוותרו על המשך תוכנית הגרעין או חידושה.

הכותב, אבירם בלאיש , מומחה לתודעה ובכיר לשעבר במערכת הביטחון, סגן הנשיא במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון