המשתמט מברבר והרמטכ"ל מזהיר, רק החיילים ישלמו את המחיר

באופן ביזארי, הפסדו המדיני של סמוטריץ' יכול להפוך לשכר אלקטורלי: נתניהו "יתמרכז" ויותיר בלטה גדולה יותר לעומדים מימינו. סמוטריץ' יודע זאת כמובן, אבל מגלה שהוא נדחק מימין על ידי בן גביר.

לבן גביר וסמוטריץ' יש היסטוריה של עימותים, שהסתיימו כולם בניצחון בן גביר: לשותפות הטכנית הזאת נכנס סמוטריץ' כנציג המחנה הגדול יותר, יורשה של המפד"ל ההיסטורית.

אט אט גבר כוחו של בן גביר וביחד אתו גם תאבונו: בהתחלה הוא הסכים לחלוקה של שני מושבים ריאלים לסמוטריץ' על כל אחד של עצמה יהודית, אחר כך הוא אילץ את סמוטריץ' להסכים למפתח שוויוני בהרכבת הרשימה לכנסת.

הפעם, כך יודע סמוטריץ' שראה איך הוא נדחק אל מתחת לאחוז החסימה, ידרוש בן גביר את ההובלה – ולו, אם הוא חפץ חיים, לא תהיה ברירה אלא להסכים, אחרת הוא עלול לאבד את מקומו לא רק סביב שולחן הממשלה אלא גם בכנסת.

לכן צריך לראות את דברי סמוטריץ' כמכוונים לא בהכרח נגד נתניהו, אלא בעיקר כחלק מהתחרות על קולות הימין הקיצוני. הבעיה היא שגם סמוטריץ' יודע שדברים נחרצים שלא עומדים בקנה אחד עם מעשים (או ליתר דיוק, עם אי-עשייה) מוציאים אותו רע, אפילו רע מאוד.

הציבור שאותו הוא מתיימר לייצג רואה בו משת"פ של החרדים בכל הקשור לתקצוב משתמטים ולהעברת חוק הפטור, בעוד חלק לא מבוטל של עול השירות במילואים נופל על כתפיו. מהעבר השני, אקטיביסטים ימניים נוסח כנופיית פורעי החוק הידועה בשם המכיל "נוער הגבעות" נוטה יותר ויותר לכיוון בן גביר – וסמוטריץ' נותר קירח מכאן ומכאן. לכן אין לו ברירה אלא לדבוק בממשלה למרות ש"איבד אמון" בנתניהו.

מה נשאר לשר האוצר מלבד לנבוח ולאיים בנשיכה, למרות ששיניו הן כה קטנות? אז אמש השר הב-הב (רפרנס היסטורי, אם קיים, הוא על אחריות הקוראים בלבד) שוב נבח, שוב כשכש בזנב, שוב קשקש מעלל הדוכן מבלי יכולת לעשות דבר מה מלבד לדבר גבוהה גבוהה. נתניהו שמע, התהפך לצד השני והמשיך לישון.