המשטר העירום בטהרן: הלקח שישראל מלמדת את העולם הדמוקרטי

המשטר האיראני התגלה כעירום. מערכות ההגנה האווירית שלו כשלו, יכולות התגובה שלו התבררו כפתטיות, וההנהגה נראתה מבולבלת ומשותקת. עבור האזרחים האיראנים, ובמיוחד הדור הצעיר המיואש, זוהי הוכחה ניצחת שהמשטר אינו מסוגל להגן אפילו על נכסיו האסטרטגיים, קל וחומר על אזרחיו.

ההשפלה הזו מהדהדת חזק יותר מכל טיל; היא חושפת את הריקבון הפנימי של דיקטטורה שמבלבלת בין איומים ריקים לבין עוצמה אמיתית, ומעמיקה את הקרע בין העם לשלטון. היא שולחת מסר ברור גם לגרורותיה של איראן באזור – מחיזבאללה ועד החות'ים – שהפטרון מטהראן אינו כל-יכול כפי שהצטייר.

במקביל לחשיפת החולשה האיראנית, העימות מאיר באור שונה את התנהלות העולם הדמוקרטי. מאז תום מלחמת העולם השנייה, מדינות המערב אימצו פרדיגמה של הססנות אסטרטגית. הן נוטות להעדיף דיפלומטיה על פני פעולה, גינויים רפים על פני עימות ישיר, והכלה על פני הכרעה. גישה זו, שנולדה מטראומת המלחמות הגדולות, הופכת לחולשה מסוכנת כאשר היא ניצבת מול משטרים תוקפניים שאינם מכבדים את כללי המשחק, ומפרשים פשרנות כחולשה.