ללא נושא
המעון, נהר ארוך בוהק, הוד מלכותך: ביקורת 3 סדרות
"המעון" היא המשך להסכם הענק בין נטפליקס ובין חברת ההפקות של שונדה ריימס, ואפשר להגיד שלצד "ברידג'רטון" ו"להמציא את אנה" היא אחד התוצרים היותר מוצלחים שלו. הסיבה? מינון גבוה ביותר של ליטוש שאפשר למצוא ברוב הסדרות של שונדהלנד, שכולל סטים צבעוניים ומוגזמים, עבודת צילום וירטואוזית (לא ברמה של "התבגרות" אבל בכל זאת), דיאלוגים מהירים ומלאי פאנצ'ים (אפשר היה למנן בבדיחות הציפורים, הלא באמת מצחיקות).
וכמובן, קאסט מלא לעייפה בפרצופים מוכרים: מג'אנקרלו אספוזיטו ("שובר שורות") שנקרא להחליף את אנדרה בראוור אחרי שזה נפטר במפתיע לאחר שכבר צילם חלק ניכר מתפקידו (והסדרה אכן מוקדשת לו), דרך ג'יין קרטין ("סאטרדיי נייט לייב", "מפגשים מהסוג האישי") כחמותו הנוירוטית של הנשיא, ועד ג'וליאן מקמהן ("ניפ/טאק") ורנדל פארק ("חמוץ מתוק") כסוכן FBI חסר תועלת. מעל הכל, זו אדובה שמוכיחה שהיא יכולה להחזיק נהדר בתפקיד ראשי כשהיא מגלמת דמות שברור לנו שבני אדם אינם היצור החביב עליה, אבל בכל זאת היא מבינה אותם אפילו טוב יותר מאשר היא מבינה בעלי כנף.
בעידן שבו הבית הלבן האמיתי הוא מקום לבן, שמרן וקיצוני מאוד, יש משהו מנחם בסדרה שמציגה תמונת מראה של מציאות ליברלית, מכילה, אמנם לא מתפקדת, אבל כשברור לנו שלרוב הנוכחים יש כוונות טובות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר