הממשלה מזינה את השנאה הפלסטינית, אך נרתעת מלשחרר חטופים

מעט מאוד ישראלים מוכנים להרהר שמא המצב הפוך: שאולי אנחנו מעודדים את השנאה הפלסטינית, מגבירים את נחישותה, ומחלישים את נטיות הפשרנות והפיוס שהיו יכולות להתקיים אצלם בנקודות שונות במאה השנים האחרונות. כי לו זה היה נכון, הרי שהאחריות על התמשכות הסכסוך והעדפת האלימות מוטלת על שני הצדדים, ולא רק עליהם. נהיה קונקרטיים.

מפעל ההתנחלויות הוקם על שילוב של אדמות פלסטיניות פרטיות, אדמות שהפלסטינים האמינו שהן פרטיות, ואדמות ציבוריות שהפלסטינים הניחו שהן מאגר ההתפתחות העתידית שלהם. מערכת המשפט שמכשירה זאת היא מערכת ישראלית, הפועלת על-פי פרשנות משפטית ישראלית, בבתי דין ישראליים. גם ההתנחלויות שבעיני הישראלים הוקמו על "אדמות לא פלסטיניות" מוקמו כך שיחלשו על כל השטח ויפקחו על החיים הפלסטיניים – כפי שכל פלסטיני חש על בשרו מדי יום.

הפלסטינים חיים במשטר של רישיונות, דרישות ואיסורים שאין להם שליטה עליו. אם הם ייחשדו בפעילות נגד ישראל הם ייעצרו, ייחקרו ויישפטו במערכת משפט צבאית, שכמותה אף אזרח ישראלי לא היה מסכים לקבל. אם בן משפחה ירצח ישראלים הם צפויים לאבד את ביתם. תנועתם מוגבלת או עשויה בכל רגע להיות מוגבלת על-ידי החלטות ישראליות. מיליוני ישראלים מוטרדים מעומסי תנועה, תולדה של רווחה ישראלית וחוסר תכנון ממשלתי. הגבלות התנועה על הפלסטינים חמורות יותר והן תולדה של חולשה פלסטינית ושרירותיות ישראלית.