בעוד הזירה הצפונית מתוחה, מתרחשים מאחורי הקלעים תהליכים דרמטיים בלבנון, שעשויים לשנות את כללי המשחק האזוריים. המהלכים האחרונים של הממשל הלבנוני מול ארגוני טרור בשטחה מסמנים אסטרטגיה חדשה שלא נראתה זה שנים. "הם מנסים להראות שאפשר לסמוך עליהם בכל מקרה שמישהו יורה לתוך ישראל", מסביר בראיון ל"מעריב", פרופ' אמציה ברעם, מומחה למזרח התיכון מאוניברסיטת חיפה.

בנוסף, אמר ברעם כי "נכון שזה יותר קל כשמדובר בחמאס, אבל הם יודעים שמאחורי חמאס נמצאים המפקדים של חיזבאללה. זאת אומרת, זו אומנם פעולה נגד חמאס, אבל באופן עקיף, בלתי ישיר, זו בהחלט פעולה נגד חיזבאללה". לדברי ברעם, הממשל הלבנוני מעביר בכך מסר ברור לזירה הבינלאומית: "המסר הוא אפילו קודם כל לארה״ב ואחר כך גם לישראל", הוא מדגיש. "אנחנו רוצים שישראל תפנה את חמש נקודות האסטרטגיות שחיילים ישראלים נמצאים בהן עדיין בתוך לבנון, ולכן: תראו! אנחנו מבצעים את ההסכם, אז מגיע לנו שישראל תתפנה".

למרות שמדובר במהלך טקטי, פרופ' ברעם רואה בו חלק ממהלך רחב יותר: "זה לא שינוי אסטרטגי, זה מהלך טקטי במסגרת של תפיסה אסטרטגית חדשה שיש לממשלה הלבנונית כבר מהיום שנבחר נשיא חדש, ג'וזף עאון, וגם ראש ממשלה חדש". ההנהגה החדשה בלבנון הצהירה מספר פעמים על כוונתה להפוך את צבא לבנון לגורם היחיד המחזיק בנשק במדינה. "הם לא אמרו זאת במפורש", מציין ברעם, "אבל כשאתה אומר 'אנחנו מתכוונים להביא למצב שבו רק לממשלת לבנון ולצבא לבנון יהיה ניתן לאחוז בנשק', זה אומר: אנחנו נפרק את חיזבאללה מנשקו".

האם יש לממשלת לבנון היכולת לממש מהלך כזה? ברעם מודה שהאתגר קשה: " אין להם כוח צבאי מספיק. חיזבאללה חזק יותר מהצבא הלבנוני באופן משמעותי. מה שיש להם זה משהו אחר, יש להם עכשיו כוח פוליטי שלא היה להם קודם". הוא מציע מתווה אפשרי: "ברגע שההחלטה בפרלמנט מתקבלת ונחקק חוק חדש, לכפות את החלטה 1701… הפירוש שלה הוא, קודם כל, חיזבאללה יוצא מדרום לבנון עד הליטני, וחלק שני, לפרוק את הנשק מכל הארגונים הצבאיים".  

"חוק חדש כזה של הפרלמנט הלבנוני", אומר ברעם, "יהיה ממש פצצה גרעינית. ודרוש להם אומץ, אני מודה, מבחינתם, בהחלט. כי הם יודעים שאין להם הכוח הצבאי הדרוש". למרות זאת, ברעם מאמין שיש סיכוי להצלחה: "יש להם סיכוי טוב להצליח, על ידי יצירת לחץ ציבורי, מדיני וציבורי על חיזבאללה, בתוך לבנון, שיתפרקו מהנשק. אם חיזבאללה יסרב להתפרק מהנשק, ופשוט יאמר, 'לא מעניין אותנו' – מצבם הפוליטי והציבורי בלבנון, יחטוף מכה קשה ביותר, והם לא רוצים להגיע לרגע הזה. המראית הדמוקרטית של שליטתם בלבנון חשובה להם, ולאיראנים, מאד. אם יסרבו להחלטת פרלמנט, ממשלה ונשיא הם יאבדו את הדימוי הזה. הם יופיעו כפי שהם באמת: שליטים בחסד הקלאצ'ניקוב".

גם לישראל יש תפקיד במשוואה המורכבת, לפי ברעם: "ישראל צריכה להתחייב, ברגע שדבר כזה יקרה, שהיא תוציא את חמשת הכוחות מחמשת הנקודות בתוך לבנון. כלומר, ישראל תעשה צעד גדול מאוד לקראת לבנון. בכך היא תסייע לנשיא ולממשלה הלבנוניים שיש לנו אינטרס שיצליחו".
 
האופטימיות הזהירה של פרופ' ברעם מתבססת על תמורות בחברה הלבנונית: "יש היום בלבנון הרבה מאוד כוחות פוליטיים וגם אחוז גבוה של הציבור, שרוצה לראות את פרוק הנשק של חיזבאללה ושלא רוצה יותר מלחמה עם ישראל". בעוד המתיחות בצפון נמשכת, ייתכן שדווקא בצד הלבנוני מתרקמת תקווה לשינוי משמעותי במאזן הכוחות האזורי. יש אפילו קריאות בתקשורת לנורמליזציה עם ישראל. "הלוואי", מסכם ברעם, "שהיה קורה דבר דומה ברצועת עזה".