דעות
המלחמה הארוכה בתולדותינו: מי משלם את המחיר של השיקולים הפוליטיים
לאחרונה התבשרנו שצה"ל מתכנן להאריך את שירות החובה בשנה נוספת. הארכה זו אמורה לחול על היחידות הלוחמות ואולי גם על תומכי לחימה ויחידות נוספות. נמסר אומנם שהכוונה היא להארכת שירות החובה בתנאי שירות קבע, אבל הדבר מצמצם רק במעט את חומרת הרעיון המופרך הזה.
צריך גם להיות זהירים ולהביא בחשבון אפשרות שבסוף תהיה הארכה בלתי מוצדקת בתנאים הנופלים מאלה של שירות קבע. העובדה שהניסיון להארכת השירות נעשה במקביל למאמצי הממשלה לחוקק את חוק ההשתמטות, מהווה חרפה מוסרית, שגרמה לביקורת מוצדקת.
זמן קצר לאחר שהתפרסמה התוכנית להארכת שירות החובה, נמסר שהרמטכ"ל הקפיא אותה בעקבות הביקורת שנמתחה עליה. אבל העניין לא ירד כנראה לגמרי מהפרק, נוכח העובדה שצוות מקצועי בראשות האלוף נדב לוטן מונה כדי לבחון את הנושא לעומק.
הדברים רק מלמדים עד כמה חשוב להיות זהירים ולהתמיד במאבק נגד הרעיון המופרך של הארכת השירות העלול לצוץ, בגרסה זו או אחרת, לאחר שיעבור הזעם הראשוני ולאחר שירגילו את הציבור לרעיון.
מה גם שבינתיים, מבלי שיש לנו תוכנית חדשה ומיוחדת, מתברר שלוחמים המסיימים שירות חובה של שנתיים ושמונה חודשים מקבלים כמעט באופן אוטומטי צו 8 למילואים לתקופה של ארבעה חודשים נוספים, כך שבפועל מוארך השירות לשלוש שנים. במסגרת שירות מילואים זה זוכים אומנם הלוחמים בתשלום גבוה יותר מזה הניתן בתנאי שירות חובה, אך המציאות היא שבפועל הוארך השירות הצבאי לאלה הנושאים בנטל. זאת בשעה שהממשלה ממשיכה להזרים סכומי עתק לסרבני השירות החרדים.
חשוב גם לציין שאנו שומעים השכם והערב עד כמה השתפר מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל במלחמה זו. ואכן, לפחות בצפון הצטמצמה מאוד סכנת חיזבאללה. גם סוריה איננה מציבה כיום אתגר צבאי רציני. נכון אומנם שהטרור ביהודה ושומרון נמשך, והחלק המסוכן שבו, כלומר הטרור היהודי, המתסיס את האזור, הולך וגובר. אולם בטרור זה ניתן להיאבק קודם כל על ידי הפסקת הרוח הגבית שהוא זוכה לה מהממשלה. אבל השיפור במצב האסטרטגי לא בא לביטוי מתאים בהפחתת נטל השירות הצבאי.
אכן, נותרה המלחמה שאינה נגמרת ברצועת עזה. מלחמה זו מעוררת לא רק את השאלות כיצד יכול היה אסון 7 באוקטובר להתרחש וכיצד ממשיכה ממשלת האסון לכהן כאילו לא קרה דבר. היא מעוררת גם את התהיות כיצד הפכה מלחמה זו לארוכה בתולדות מדינת ישראל, ומדוע ממשלת האסון לא יודעת מתי וכיצד יש לסיימה.
לכך מצטרפות השאלות הנוגעות לתוחלת שיש בהמשך המלחמה הזו, והאם נזקה איננו עולה בהרבה על תועלתה. בעניין זה נציין שנזקי המלחמה כוללים לא רק את המחיר הנורא בחיי חיילים ובפגיעות גופניות ונפשיות, אלא גם את ההידרדרות במעמדה המדיני של ישראל, את המחיר הכלכלי של המלחמה וגם את הדרישות להארכת השירות הצבאי, שממדיו כבר היום (חובה ומילואים) חורגים ממה שיכול להתקבל על הדעת.
תודה לטראמפ
בינתיים חמאס מקשיח את עמדותיו, והשאלה היא כיצד קרה הדבר. כדאי להזכיר, לפני שנה ושלושה חודשים, באפריל 2024, בישיבת הממשלה לציון חצי שנה למלחמה בעזה, בישר בנימין נתניהו ש"אנחנו כפסע מניצחון". מאז חלפו 15 חודשים, אך הניצחון המיוחל לא הגיע – ודווקא חמאס הוא שמקשיח עמדות. ניתן להניח שחמאס עושה זאת מכיוון שהוא מניח שהנזק שישראל סובלת מהמשך המלחמה חמור יותר מהנזק שנגרם לו.
ניתן גם להעריך שהחמצנו את המועד הנכון לסיום המלחמה ולעריכת הסכם להחזרת החטופים. נראה שיכולנו לעשות זאת במועד מוקדם יותר ובתנאים טובים יותר. השיקולים שמנעו זאת היו פוליטיים. ראש הממשלה ביקש להמשיך להחזיק ברסן השלטון, כאשר המשך המלחמה בעזה, המנוגד לאינטרס של מדינת ישראל, משרת את האינטרס האישי של ראש הממשלה. הדבר משרת מן הסתם גם את האינטרס של המפלגות החברות בקואליציה.
שיקולים פוליטיים מנעו גם הקמת שלטון אלטרנטיבי לחמאס, שהיה כולל בהכרח גורמים פלסטיניים. ככל שהיה הדבר נעשה מוקדם יותר, כך היה גובר הסיכוי להבטיח שיהיו אלה גורמים המתנגדים לטרור (ויש כאלה בקרב הפלסטינים). היום כבר קשה לתקן את מה שלא נעשה במועד. עניין אחד ברור: האינטרס של מדינת ישראל מחייב לסיים את המלחמה בעזה, והאפשרות של ישראל להכתיב את תנאי הסיום הולכת ומצטמצמת ככל שחולף הזמן.
למזלנו מנע דונלד טראמפ את המשך מלחמת ההתשה עם איראן. אולם כרגע על סיום המלחמה צריכה להחליט ממשלת ישראל (אולי בעזרת לחץ של טראמפ), כאשר התנאים לסיום יהיו גרועים מאלה שניתן היה להשיג, אילו נעשה ההסכם במועד מוקדם יותר. למרות זאת, אין מנוס מסיומה, שכן ההמשך איננו צופן בחובו תנאים טובים מאלה שניתן להשיג היום.
לקצר לשנתיים וחצי
סיום המערכה בעזה יקטין את לחצי צה"ל להארכת שירות חובה. עם זאת, ראוי להתייחס לנושא זה בנפרד. אחת מבעיות היסוד בשירות זה היא שצה"ל מקבל כוח אדם איכותי במחיר שהוא זול לצבא (שכר נמוך מאוד לחיילי חובה) ויקר מאוד לחיילים עצמם, למשפחותיהם ולמשק המדינה.
בדרך זו זוכה צה"ל בסובסידיה מוסווית בממדים אדירים. סובסידיה זו מהווה תוספת עצומה לתקציב הביטחון, מבלי שהיא רשומה בספרים ומבלי שמציינים את מחירה. כנגד הגדלת תקציב הביטחון ניצב כוח בדמות משרד האוצר, אולם לא קיים כוח מאורגן הבולם את הרצון של הצבא להאריך את שירות החובה.
דרך אחת לצמצום הלהט לעשות זאת היא העלאה משמעותית בשכר חיילים בשירות חובה. העלאה כזו תתרום לשימוש יעיל יותר בכוח האדם המתגייס לצה"ל (במקום לפנות לדרך הקלה של הארכת השירות). היא תגרום גם לכך שהמחיר האמיתי של שירות חובה יבוא לידי גילוי, ישתקף בתקציב הביטחון, וצה"ל בעצמו ידאג לשחרור מוקדם של חיילים, שעבורם הוא נדרש לשלם מחיר הוגן.
הצעדים הנדרשים בנושא כוח האדם הם אפוא: ראשית, גיוס החרדים וסיום התמיכה הכספית מצד הממשלה בהמשך סרבנותם. במקביל, יש לגרום להעלאה משמעותית בשכר חיילים בשירות חובה, ולצרף לכך הוראה שהתשלום למשרתי חובה לאחר שתי שנות שירות יהיה בתנאי שירות קבע.
ולבסוף, ראוי לזכור שהעניין כרוך גם בשיקולים אסטרטגיים. יש לבחון מהן המשימות שהממשלה מטילה על הצבא, כמה מהן דרושות באמת ושוות את מחירן, ומהם ההסדרים המדיניים שניתן וראוי לעשות – הסדרים שיחזקו את ישראל ויצמצמו את הצורך להפעיל כוח צבאי.
בכל מקרה יש להתנגד להארכת שירות החובה, שכבר היום חורג מכל מה שיכול להתקבל על הדעת – ולחתור בהקדם להחזרת שירות המילואים לממדיו הטבעיים, במקום להפכו לסוג של שירות קבע. כדאי לזכור שלאחר מלחמת העצמאות כיהן דוד בן־גוריון בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון.
באותם ימים היה מצבנו הביטחוני קשה יותר בהשוואה למצבנו כיום, אבל שירות המילואים נשמר בגבולות מתקבלים על הדעת, ושירות החובה של בנים בצה"ל היה שנתיים וחצי (ובמשך תקופה מסוימת אף קוצר לשנתיים). זה צריך להישאר גבול עליון.