המילואים כממלאי מצברים רגשיים – וואלה חדשות

בני זוג אחדים שהתייעצו איתי לפני המלחמה ובתחילתה על קשיים ביחסיהם, סיפרו לי שהניתוק בשל המילואים הארוכים גרם להם לרגש הכול כך טבעי: געגוע לבן הזוג ודאגה לשלומו. החסר מילא את ליבם. מול "אין לי חמצן כשהוא כל הזמן איתי", פולש הדימוי המתבקש: "המצברים הרגשיים שלי מתמלאים בגלל שהוא לא איתי".

הריחוק הפיזי מאתחל את הזיכרון: למה בחרנו זה את זו, כמה עונג שבענו שנים רבות עד שהמחוגים המפוגגים החלו לכרסם. וכשזוגות מדברים על הצורך ב"מרחב אישי", זכרוני המאותחל מהבהב את שוועתו של נעים זמירות ישראל בתהילים: "מן המצר קראתי יה – ענני במרחב יה".

"זוגיות סימביוטית" – צַוותאוּת – שבה כל אחד נבלע בתוך השני היא משאת נפש לרבים. היא רומנטית לעילא אך היא מאיצה שחיקה. לעומתה, פרידה ארוכה – מרחיקה את השחיקה. היא מונעת חיכוך, מעודדת התפתחות אישית ומחדשת את החיבור הרגשי לבן הזוג שמבוסס לא על תלות אלא על בחירה.

ועכשיו לצד האפל של הירח: פירוד בשל מילואים ארוכים, או מטעם אחר, גורם גם – ולא לעיתים רחוקות – לגיבוש החלטה: טוב לי יותר לבד. הסוללות שמטעינים המילואים, סוללות החלטה להתגרש. והדברים נכונים לשני המינים. לעיתים זה לטובה. תכופות זה לרעה. והעצה הנבונה? לבחון היטב אם החיים הלבדיים במילואים מצדיקים החלטה משנת חיים והאם ההחלטה מבוססת או היא אך פרי תחושת ריחוף בשל הריחוק.

כך או כך, המרחב הנפרד בשל שירות המילואים הוא לעיתים מתנה לנישואים. "תנו מרחב לחברות המשותפת ואפשרו לרוחות השמיים לרקוד ביניכם", כתב ג'ובראן חליל ג'ובראן. "אהבו זה את זו אך אל תכבלו את האהבה… עמדו יחדיו אך לא צמודים. גם עמודי ההיכל ניצבים נפרדים, והאלון והברוש אינם צומחים זה בצילו של זה".

הכותב הוא מומחה לדיני משפחה וירושה