המיגוניות בדרך – אבל לא לערבים

משרד הביטחון ופיקוד העורף הודיעו השבוע על פריסת מיגוניות באזורים הסובלים ממחסור במקלטים ציבוריים, או בסמוך לבניינים ללא ממ"דים תקניים. לפי ההודעה, המיגוניות יוצבו תחילה בגוש דן, לאחר מכן בשפלה ובהמשך באזור הקריות. מדובר בהחלטה מתבקשת לנוכח ההסלמה הביטחונית והפגיעות הקשות בנפש – אך ההחלטה גם חושפת מי שוב נותרים מאחור.

בעיצומה של מלחמה, כשהמדינה מכירה בחשיבות המיגון ומפעילה תוכניות חירום להשלמת פערים, יישובים ערביים ושכונות ערביות נשארים מחוץ למעגל ההגנה. מאות אלפי אזרחים ערבים – בצפון, בדרום ובלב הערים – פשוט לא נספרים וממשיכים להיות מופקרים על ידי המדינה.

זאת על רקע האירועים הטראגיים האחרונים, הממחישים עד כמה המצב מסוכן: 24 אזרחים ישראלים נהרגו עד כה מירי טילים מאיראן. מהם ארבע נשים בטמרה, עיר שבה אין מקלטים ציבוריים כלל ובכמחצית מהבתים אין ממ"דים. המצב דומה גם בשכונות ערביות בלב הערים. בירושלים למשל, אין כמעט מקלטים ציבוריים זמינים במזרח העיר, אף שמדובר באזורים בעלי סיכון גבוה במיוחד. המצב אף חמור הרבה יותר בכפרים הלא מוכרים בנגב, שם מחפשים התושבים מסתור תחת גשרים ובתעלות מים.

פערי המיגון בין יישובים ערביים ליהודיים אינם תופעה חדשה. דוחות מבקר המדינה וארגוני חברה אזרחית חזרו והתריעו עליה לאורך השנים. בדוח משנת 2018 עמד מבקר המדינה על כך שכמחצית מהאזרחים הערבים בישראל חיים ללא מיגון תקני, לעומת כרבע מהאוכלוסייה הכללית. הוא הדגיש כי ביישובים ערביים רבים אין כלל מקלטים ציבוריים, וביישובים שבהם קיימים מקלטים הם מעטים מדי ולרוב אינם נגישים, מוזנחים ואינם ראויים לשהייה ממושכת. חשוב לומר כי ישנם ישובים יהודים רבים, בעיקר בפריפריה הגיאוגרפית (למרות שמדובר באזורי סיכון כדוגמת דרום הארץ), בהם המיגון רחוק מלספק. אולם המצב בחברה הערבית חמור הרבה יותר.