פעם במהלך חג ניהלתי שיחה עם יועץ פוליטי בכיר, שנסבה בעניין הערכות מתי ואיך יעבור תקציב המדינה בכנסת. מה שנקרא, עוד יום בעבודה. אלא שאז קטעה את השיחה הבת שלי – שנמאס לה לשמור על שתיקה ברכב בדרך לזמן אחה"צ של אם ובת. "אמא", היא אמרה, "תזמיני אותו לבוא איתנו לקרקס". היינו בדרכנו לשם.
אני מודה שהייתי נבוכה לחלוטין. הרי ביקשתי ממנה לפני רגע להיות בשקט, וביני לבינו ישנם המתחים המוכרים שבין עיתונאים לבין יועצים פוליטיים. אחרי כמה שניות של דממה מביכה, להפתעתי הוא פרץ בצחוק מתגלגל, והשיב לילדה: "חמודה, כל היום אני בקרקס".
אני נזכרת ברגע האותנטי הזה בכל פעם שנפתח מושב הכנסת בתום פגרה, כפי שעומד לקרות ביום שני הקרוב, בשעה ארבע אחר הצהריים במליאת הכנסת. לא משנה כמה ננסה להעביר לציבור דרך הטלוויזיה או כלי התקשורת את כל מה שקורה שם, זר לא יבין זאת. צריך לחיות את המקום כדי להבין את היצרים, האכזריות, האנרגיות, הבגידות, העוצמות, וכן גם את הקרקסנות שמייצגת אותו בהרבה מאוד רגעים, ולאו דווקא כי משתתפיו מג'נגלים בכישרון.
בית הנבחרים של מדינת ישראל, בטח ובטח בתקופת מלחמה, יוביל גם את מושב הקיץ הנוכחי, שצפוי אף הוא להיות סוער במיוחד. אם בתקציב המדינה עסקינן במושב החורף, המושב הנוכחי יציף ביתר שאת את חוק הגיוס. חוק שנוגע בבטן הרכה של כל מי שמשרתים בצבא ההגנה לישראל ופשוט לא מצליחים להבין איך לעזאזל יש מי שמשתמטים ממנו בחסות החוק.
אני שונאת המשפט הבא, אבל הוא מדויק לאירוע – זה לא עניין של ימין ושמאל. הכל פה עניין של ביטחון המדינה ושל הבנה ברורה שבשביל להיות ראויים לנשום את האוויר של המדינה שלנו, צריך לשרת אותה. טרם עבר חוק משמעותי משנה גורלות אחד במדינה בצורתו ההתחלתית. חוקים מסוג זה, מעוררי מחלוקת, עוברים בדרך הרבה תיקונים, משברים, פשרות. או שהם פשוט מפילים ממשלות. המושב הקרוב עתיד להשפיע ישירות על עתידה של המדינה היקרה שלנו, משום שכדי שתהיה לנו מדינה, אנחנו צריכים ארץ שלא ישתלטו לנו עליה.
עם הרבה אמוציות, ספינים, הצגות, סכינים ולהטוטנות, האירוע הזה של חוק הגיוס צריך להתכנס לכדי החלטה. תהיו בטוחים שיהיו מי שילהטטו גם מול אש חורכת ולא קרה כמו בקרקס כדי שזה יקרה. איך? נצפה יחדיו החל מהשבוע הבא.
יום אש
זה קרה לנגד עיניי בהר הרצל. שעת צהריים, יום רביעי, בעודי מנחה את טקס האזכרה הממלכתי לנפגעי פעולות האיבה בארץ ובחו"ל. ראש הממשלה בנימין נתניהו יושב בשורה הראשונה ומקבל לידיו פתק בגודל לא קטן כפי שלרוב מכניסים אליו. הוא מביט בו. משתהה. הגלגלים בראש מתגלגלים. כמה מושבים ממנו יושב המפכ"ל דני לוי. הוא קם מכיסאו בשורה הראשונה, ממהר לצאת מהמקום בליווי אנשיו. ראש השב"כ רונן בר והרמטכ"ל אייל זמיר מחליפים מבטים חפוזים עם מי שיושבים לידם. גם מהבמה, לא צריך להיות ביטחוניסטית כדי להבין – משהו קורה והוא לא טוב.
ואז התגלו ממדי השריפה בירושלים. הכביש סגור. אפשר לנסוע בדרך חלופית בכביש 433. לא כביש סימפטי, אם אתם מבינים על מה אני מדברת, בגלל הפקקים הארוכים. נורא רציתי לחזור הביתה. לחגוג עם המשפחה את יום העצמאות. אבל נזכרתי באותו הרגע בבני משפחה רבים שראיינתי לאורך שנותיי במקצוע, על כך שאיבדו את יקיריהם שקיבלו החלטה גרועה. החלטתי להישאר בירושלים. לא לקחת סיכונים מיותרים. חוסר הוודאות הוא אחד הדברים הקשים שיש.
כשהגעתי לבית המלון הקרוב, שכמובן נהנה מאוד משלל לקוחות חדשים כמוני בשל המצב, גיליתי אחים לגורל. אציין זאת בכל הזדמנות בטורי – אחד הדברים הכי יפים במדינה שלנו בעיניי הוא להתלונן ביחד עם ישראלים אחרים. אין דבר מאחד מזה. בזמן שזכיתי לקבל שלל הודעות מקסימות ממארחים ירושלמים שהגיעו מכיוונים ממש מפתיעים, כבר הייתי עמוק בתוך המינגלינג עם ירדנה, עדן ומשה.
ישראלים בודדים כמוני, שמחפשים מקום לקנות בו מברשת שיער ותחתונים כדי להעביר את הלילה. לא הפסקנו לצחוק. יצאתי מהיום הלא צפוי הזה עם מסקנה ברורה אחת. עם האנשים המקסימים שיש לנו במדינה, גם ברגעים של שריפה אי אפשר לרגע להרגיש לבד. מרוב שהתחברנו, כדי לשמור על קשר אפילו פתחנו קבוצת וואטסאפ משותפת: יום אש. יחד ננצח? ממש כך.
תוכנית הלילה
אתמול ילדתי ילד שלישי, אחרי חודשים ארוכים של ציפייה, עם סיום של צירי לחץ. הלידה קרתה במוצאי יום העצמאות. נכחו בה משיאת משואה – אישה פורצת דרך ששכלה את בנה, פוליטיקאי, אזרח גיבור שהציל חיים, שחקן וזמר, פנינה רוזנבלום וקהל מהמם שהתרגש ומחא כפיים. קוראים לבייבי החדש שלי "תוכנית הלילה". מה שהכי מרגש אותי הוא שהילדה שצפתה בדן שילון, בדודו טופז וביאיר לפיד מארחים את הכוכבים והסיפורים הכי מעניינים – היא היום האמא של תוכנית אירוח שחלמה שתהיה לה.
תרשמו לכם ביומן דייט שבועי איתי בסלון, בכל יום ראשון בשעה 21:15, i24NEWS, ערוץ 15 בשלט. מחכה לכם. תאמינו בעצמכם. חלומות מגשימים עד 120.
