הסכמי אברהם, שחתמה ישראל בשנת 2020 עם מרוקו, סודאן, איחוד האמירויות ובחריין, התקבלו בזמנם כהישג היסטורי וכפריצת דרך במערכת היחסים שבין ישראל לעולם הערבי. אך האם מדובר בהסכמים שמועילים באמת לשני הצדדים, או שמא קיים סיכון שישראל מעניקה יותר ממה שהיא מקבלת?

במזרח התיכון – התשובות, כמו תמיד, מורכבות. בשיחה עם "מעריב", מנתח אלוף-משנה במילואים ד”ר משה אלעד, מזרחן ששימש כמושל נפת צור ובינת ג’ביל בדרום לבנון במסגרת רצועת הביטחון, את תמונת המצב כפי שהוא רואה אותה:

“הסכמי אברהם, שנחתמו ב-2020, היו צעד היסטורי, והם נחשבים לפריצת דרך ביחסי ישראל עם מדינות ערביות. על פני השטח, מדובר בחתימה על הסכמים עם מרוקו, סודאן, איחוד האמירויות ובחריין, והם לא רק מבשרים על חיבור דיפלומטי אלא גם על נורמליזציה של קשרים בכל תחום אפשרי – טכנולוגיה, כלכלה, תיירות, ביטחון וחקלאות".

"כל זה מלווה במילים חזקות של הכרה במעמדה של ישראל ובזכותה להתקיים. אך אם נתבונן לעומק, יש מקום לשאול: האם באמת מדובר בהסכמים שמועילים לשני הצדדים, או שמא ישראל עומדת בפני סכנה שמה שהיא נותנת לא תמיד מקבל חזרה?”.

לדברי אלעד, הצלחת ההסכמים טמונה בפרטים הקטנים. לדבריו, מדובר בשיתוף פעולה שנולד מתוך מציאות פוליטית חדשה: “ההסכמים שחתמה ישראל עם מדינות המפרץ ועם מדינות באפריקה היו תוצאה של מציאות פוליטית חדשה – מדינות ערביות ששואפות להתפתח כלכלית, ששמחות להיחלץ מההפנמה הישן של עוינות כלפי ישראל ומוכנות להסתכל על האינטרסים שלהן בזווית חדשה".

"מדובר במציאות בה אין מקום להאמין בשכנות של ‘חומוס בדמשק’ או ‘כנאפה בבירות’, אלא במציאות של התמודדות עם אתגרים אזוריים. ההסכמים האלו מתמודדים עם איומים משותפים – טרור, איום איראני, ושאיפה לשיתוף פעולה טכנולוגי. כאן ישראל עומדת בחזית, ספק אם כל אומות האזור מוכנות לה שיתוף פעולה אמיתי שיביא לשלום”.

אלא שמיד אחר כך, העלה אלעד הסתייגות מהותית: “אבל מה יקרה אם ננסה להרחיב את הגישה הזו? האם באמת נוכל לראות את הסכמי אברהם מתפשטים גם על מדינות כמו סוריה ולבנון? כאן התמונה הרבה פחות אופטימית. לשני המדינות הללו יש היסטוריה ארוכה של עוינות כלפי ישראל, ואין ספק שהאופוזיציה הפוליטית בהן תעכב כל ניסיון לקדם שלום עם ישראל”.

גם ביחס לשותפות הוותיקות להסכמי שלום – מצרים וירדן – אלעד מביע ספקנות באשר לאיכות הקשר: “אם נבחן את המצב עם מצרים וירדן – מדינות שחתמו על הסכמים עם ישראל בשנות ה-70 וה-90 – נגלה שההסכמים אמנם נשמרים, אך התמיכה הציבורית בהם רחוקה מלהיות חמה. במצרים, ישראל עדיין נתפסת כאויב, ולמרות שיתוף פעולה ביטחוני במלחמה נגד דאעש, הציבור המצרי עדיין רואה בישראל ‘שטן’".

"בירדן, המדינה המקיימת את אחד ההסכמים היותר יציבים עם ישראל, יחס הציבור כלפי ישראל נשאר קר, לא רק בגלל סיבות פוליטיות, אלא גם בגלל הזהות הפלסטינית הרובוטית של תושביה”.

ובנוגע לאפשרות של חתימת הסכמים דומים עם דמשק וביירות: “האם מצב כזה יכול להשתפר אם נחתום הסכמים עם סוריה ולבנון? בהחלט לא. החוקים הפוליטיים בסוריה ולבנון לא מאפשרים לנצח על כלום – שיתוף פעולה כלכלי יהיה חלקי ושטחי, תיירות ישראלית לא תצא לדרך, וישראל תמשיך לשאת על כתפיה את הנטל של ‘המצפון’ במזרח התיכון, בתמורה לכאורה”.

את הראיון סיים אלעד באמירה חד-משמעית על מגבלות ההסכמים, כל עוד אין שינוי עומק באזור: “לסיכום, הסכמי אברהם הם אכן הישג, אך השאלה הגדולה היא אם נוכל לשמור עליהם ולהפוך אותם להסכמים המועילים לשני הצדדים".

"לא ניתן לבסס שלום במזרח התיכון על תנאים חד צדדיים. אם באמת נשאף לשלום עם סוריה ולבנון, נצטרך להיות מוכנים להראות הישגים מוחשיים – לא רק מבחינה ביטחונית, אלא גם כלכלית ותרבותית. כל הצעד הזה דורש סבלנות, השקעה אמיתית בתהליכים מתמשכים, ולפני הכל, גם שינוי בתודעה הציבורית במדינות הללו. אחרת, מה שהתחיל בהסכמי אברהם עלול להיתקל בקירות של אפתיה ושלילה”.