המדען שהמוח שלו כבה – וחזר עם סיפור על גן עדן

בהמשך, הוא מספר, נישא אל מרחב אחר ("הליבה", כפי שהוא מכנה אותו) שהיה חלל ללא מעלה ומטה, שמלא באהבה בלתי-מותנית. שם הוא פגש בנוכחות שהוא מתאר כ"בורא", לא דמות פיזית אלא כוח עצום ומרגיע שהעביר לו מסר: "אתה חלק מהאחד. תמיד היית, תמיד תהיה".

אבל החוויה הזו, עוצמתית ככל שהייתה, לא נועדה להימשך. לדבריו, נאמר לו שעדיין לא הגיע זמנו להישאר. ואז, כמו בגלילה לאחור, הוא חצה שוב את המרחבים הרוחניים שמהם הגיע – עד ששב לגופו.

הוא התעורר לפתע בבית החולים, אחרי שבעה ימים של תרדמת, אחרי שהצוות הרפואי כבר איבד תקווה. ההחלמה שלו הייתה מהירה ובלתי מוסברת מבחינה קלינית ולרופאים נותר רק להביט בו בתדהמה.

למרות העושר החזותי והתחושתי, אלכסנדר מתעקש שלא מדובר בהזיה. הוא לא רק ראה – הוא גם הרגיש. שלווה. חמלה. תחושת שייכות עמוקה. האחות ג'ולי מקפאדן, שמתמחה בליווי אנשים בסוף חייהם, פרסמה את סיפורו ברשת ואמרה: "זה נשמע כמעט כמו טריפ, אבל הוא טוען שזה לא הרגיש ככה. זה הרגיש אמיתי. טוב. נכון".