המדינה סגרה את העסקים – עכשיו היא גם צריכה לשלם

בעל עסק שנדרש לסגור את שעריו בהנחיית המדינה – זכאי לשיפוי ממנה. זו לא מחווה. זה לא מענק. זהו עיקרון בסיסי בשלטון: אם אתה דורש סולידריות – תיתן גיבוי. יש חוק. יש תקדים. יש מנגנון.

באוקטובר 2023, במלחמת "חרבות ברזל", אישרה הכנסת את חוק הסיוע הכלכלי לעסקים בעת חירום. החוק קבע מודל פיצוי חד-חודשי לעסקים שנפגעו מהנחיות פיקוד העורף. המודל הופעל, המנגנון הוכיח את עצמו, הקרן קיימת, רשות המסים ערוכה. והכי חשוב: הכול כבר קיים במערכת. אז למה לא להפעיל אותו – מיד?

באגף התקציבים טוענים שהודעה מוקדמת על פיצוי "תייצר תמריץ לפתיחה או סגירה מלאכותית". אבל זו טענה שמנותקת מהשטח ובעיקר: מעליבה. אי אפשר על פי חוק להפעיל עסקים שמבוססים על התקהלות, כמו מסעדות, פאבים, בתי קפה וברים – כשהתקהלות אסורה. ומי שפותח – מסתכן ומפר את החוק. ומי שסוגר – מאבד הכנסה, לקוחות, עובדים לפעמים לצמיתות.

ודאות היא לא תמריץ שלילי. ודאות היא תנאי ליציבות. היא מאפשרת ניהול תזרים, שמירה על עובדים, קבלת החלטות רציונלית. כשאין ודאות – יש קריסה. הנזק כבר כאן. עסקים רוקנו מקררים, זרקו מלאים, הפסיקו רכישות, דחו תשלומים לספקים, הקפיאו קמפיינים, שלחו עובדים לחל"ת. הם לא מחכים למודל פיצוי – הם מתמוטטים עכשיו.

ויש גם ממד מוסרי – פשוט, עמוק, אנושי. בעלי עסקים בישראל משרתים כעת במילואים. הם עזבו את המשפחה, המטבח, הבר והדלפק – ויצאו להילחם. אין להם מסגרות לילדים, אין להם הכנסה, אין להם גיבוי. האם גם הפעם נחכה שיחזרו – ונודיע להם שהעסק שלהם קרס?