המדינה מכרה את הביטחון התזונתי, ואנחנו נשלם את המחיר

בסופו של דבר, מדובר בשאלה עקרונית הרבה יותר ממכרזי אורז או שמן: האם מדינה יכולה להרשות לעצמה להפסיק להחזיק במזון בעצמה ולהפקיד את המזווה הלאומי בידי גורמים מסחריים? התשובה תלויה לא רק בחשבון הבנק אלא גם באמון הציבור. האם בעת מלחמה, סגר, רעידת אדמה או משבר אנרגיה – נדע שמישהו שמר עלינו? או שמא נגלה שהמזווה הלאומי נותר סגור כי מישהו לא שילם חשבון בזמן?

ומה הלאה? גם את התחמושת נפקיד בידי חברות פרטיות? אם היום אנו מוכנים להעביר את ניהול מלאי המזון הלאומי לגורמים מסחריים, מחר אולי יישאלו אותם שאלות על תחמושת, דלק, ואמצעי לחימה. מה בעצם ההבדל? גם מזון וגם תחמושת הם משאבים קריטיים לשעת חירום, שנועדו להבטיח את המשכיות המדינה, ביטחון האזרחים וחוסן לאומי בעת משבר.

האם גם אמצעי הלחימה ייכללו בעתיד ב"מכרז ליסינג", כשחברה פרטית תבטיח "לשמור" על הטילים ולהעבירם לפי דרישה? ואם לא, מדוע המזון, היסוד הראשון להישרדות, זוכה ליחס אחר?

יתרה מכך, על איזה מודל בינלאומי מוכח התבססה הממשלה בקבלת ההחלטה? האם יש מדינות מפותחות שמפקיעות מהמדינה את האחריות הישירה למלאי המזון הלאומי ומעבירות אותו לסקטור הפרטי? ואם כן מהם הלקחים שהופקו, ומה מנגנוני הפיקוח והאכיפה שנבנו שם?

נראה כי המהלך בישראל התקבל ללא דיון ציבורי מספק, ללא שקיפות מלאה לגבי העלויות וללא בסיס מחקרי רחב אלא מתוך רצון לחסוך בטווח הקצר, גם במחיר סיכון ארוך טווח.

שורה תחתונה, מדובר ברפורמה מהפכנית ורגישה, שאולי חוסכת כסף אך טומנת בחובה סיכונים חמורים. אם המדינה לא תבטיח פיקוח הדוק, חוזים נוקשים, שקיפות מלאה, ופיזור גיאוגרפי של המלאים אנחנו עלולים למצוא את עצמנו רעבים לא רק למזון אלא לתשובות.