הם ישקרו, יסיתו ולא יבחלו בשום דבר; אך אנחנו ננצח

לפיכך, חובתו של יולי אדלשטיין בשבתו בתפקיד זה היתה בראש ובראשונה להיענות לצרכי צה"ל ומערכת הבטחון, בעיקר כשהכל קורה תחת מלחמה. הוא עמד בכבוד בחובה הזו. הוא לא הסכים לתת את ידו להעברת חוק שיעקוף, שוב, את גיוס החרדים בדרכים עקלקלות. ולכן, ירדה עליו הגיליוטינה. באיבחה אחת. מי שמונה במקומו הוא פוליטיקאי צעיר, לא מנוסה, שלא מכיר את מערכת הבטחון, לא צבר קילומטראז' בטחוני ולמרות חברותו בוועדה טרח והגיע בסך הכל ל-5 מישיבותיה.

זה בלתי נתפס ומזכיר מאוד את הליך ה"הדחה" של היועצת המשפטית לממשלה. אני שומע שופרות וקולגות מסבירים שהיא פשוט לא מספקת את הסחורה לממשלה, הלקוח לא מרוצה, היא לא מצדיקה את משכורתה. מדובר, כמובן, בסילוף של התפקיד, של החובה, של המצב.

השם הוא, אמנם, "היועצת המשפטית לממשלה", אבל חובתה של היועצת היא בראש ובראשונה לחוק. היא לא מייצגת את הממשלה, היא מייצגת את החוק בפני הממשלה. אגב, ועדת שמגר שהקים בנימין נתניהו אחרי פארסת בראון-חברון המליצה לשנות את שם התפקיד ל"יועץ המשפטי הראשי". זה לא תפס. אבל זה נכון.

ועדת שמגר קבעה, בין היתר, שמינוי היועמ"ש יעבור הליך מקצועי ע"י ועדת איתור, ולא יהיה החלטה פוליטית בלבד. סיום כהונת היועמ"ש לא יוכל לקרות בהחלטה פוליטית חד צדדית, אפשר יהיה להביא לסיום הכהונה בטרם עת רק בשל נסיבות חריגות ומנומקות ורק באישור ועדה ציבורית ייעודית. היועץ המשפטי לממשלה, נקבע בוועדה, אינו "משרת אמון" של הממשלה, אלא נושא תפקיד עצמאי מטעם המדינה. הוא הממונה על שמירת שלטון החוק והוא הפרשן המוסמך של החוק מטעם הממשלה. גם כשהפרשנות הזו לא מוצאת חן בעיניה.