האיסלמיסטים האיראנים הצליחו להכחיד כמעט כל סממן מערבי באיראן – מוזיקה מערבית, לבוש מערבי, מזון מערבי אבל לא הצליחו בשום צורה להוריד את הפופולריות של הכדורגל במדינה. בעיני משטר האייתולות, הכדורגל הוא הפכפך, מעורר רגשות ומעורר גם לא מעט קולות מחאה. אלפי נשים איראניות נוהגות להתחפש לגברים ולהצטרף למאות האלפים במשחקים של הנבחרת הלאומית – למרות האיסור החמור של רשויות הדת של שילוב נשים בקהל גברים.

כשאיראן הבטיחה את עלייתה למונדיאל ב-1998 – בפעם הראשונה מאז מהפכת חומייני – התמלאו רחובות טהרן בחוגגים שפשוט זרקו לצד את כל כללי המוסר הרשמי. נשים ללא חיג'אב התחבקו עם גברים זרים, היו מסיבות רחוב עם מוזיקת פופ ורוק ואף הייתה שתייה המונית ולא חוקית של אלכוהול בציבור. עוד יותר גרוע – כאשר הגיעו הבאסג'י, "משטרת הצניעות" הממשלתית, לשים קץ להפרות הסדר הטוב – הם הצטרפו בעצמם למסיבות. בכל זאת, איראן העפילה למונדיאל – סיבה למסיבה.

לכבוד אירוע קבלת הפנים של הנבחרת באצטדיון הלאומי מנעו מהנבחרת להגיע חזרה ביום למחרת כדי "להרגיע את הרוחות", ברדיו הלאומי הזהירו מחגיגות "חילוניות" והוכנסו 3,000 נשים ליציע מיוחד – בפעם הראשונה בהיסטוריה – כדי להרגיע את הרוחות ולהראות שהם קשובים לרחשים בעם.

עם זאת, אלפי נשים נותרו בחוץ. הן מחו, פרצו את מחסומי המשטרה ונכנסו לאצטדיון לקול תשואות הגברים. השלטונות הכירו בתבוסה שלהם ופשוט העלימו עין מהכניסה של אלפי נשים לאצטדיון. פרנקלין פויר כותב בספרו "העולם על פי הכדורגל" כי "כאשר יכתבו היסטוריונים על השינויים במזרח התיכון, סביר להניח שיעלו על נס את המאורע ההוא, שזכה כבר לכינוי 'מהפכת הכדורגל'. בדומה למסיבת התה של בוסטון, ייזכר אותו אירוע כרגע שבו הבין העם לראשונה כי ביכולתו לקרוא תיגר על שליטיו העריצים".