דעות
הכאוס בסוריה מעמיק את קווי השבר – שעלול לזלוג לכל האזור
הפסקת האש השברירית שהוכרזה במחוז א-סווידא שבדרום סוריה בתחילת השבוע שמה קץ, לכאורה, לאלימות הרצחנית שמתחוללת שם במהלך השבועות האחרונים. בתיווכן של טורקיה, ארצות הברית וירדן אף הושגו הבנות בנוגע לחידוש המגעים בין ישראל לסוריה למניעת אסקלציה ולהגעה לפיוס בין הצדדים היריבים.
כל זאת, על רקע עימותים קשים שפרצו בין הדרוזים – המיעוט הדתי השלישי בגודלו בסוריה, שכולל 3.2% מהאוכלוסייה – לבין שבטים בדואיים ואנשי משטרו של אחמד א-שרע (אל-ג'ולאני), ובהם לוחמים ג'יהאדיסטיים קיצוניים, שהציתו מחדש מתחים פנימיים וסכסוכים ממושכים ובלתי פתורים.
התערבותה של ישראל ומתקפותיה על תשתיות צבאיות בדרום המדינה וכן על ארמון הנשיאות ומטה ההגנה בבירה דמשק, וניסיונותיו הכושלים של המשטר לבלום את ההסלמה המהירה של הסכסוך בהר הדרוזים, מחוז שבו מתגוררת רוב הקהילה בסוריה – רק הדגישו את חולשתו הרבה. זו מעצימה את תהליך ההתפוררות השלטונית ואת חוסר יכולתה של ממשלת אל-ג'ולאני לאחד את סוריה המפולגת וההרוסה תחת סמכותה.
כל זאת, חרף ההכרה הבין לאומית בה והשתלבותה באסטרטגיה האזורית המתהווה לאחרונה במזרח התיכון, ולמרות הסיוע הכלכלי העצום – בעיקר מצד טורקיה ונסיכויות המפרץ – שמשקיעות מאות מיליוני דולרים בשיקום תשתיות המדינה. כך לדוגמה הם המגעים שמתנהלים לאחרונה בין המשטר בסוריה לבין חברות באיחוד האמירויות ובגרמניה, לקראת עסקה לפיתוח הנמל בטרטוס בשווי של 800 מיליון דולר, כפי שפורסם ב"דה מרקר".
לא בכדי, על רקע זה ונוכח ההתפתחויות המהירות בסוריה וברחבי האזור, נעשים מאמצים כבירים בהובלת ארצות הברית לתווך בין כל הצדדים. בתוך כך, הגברת התיאום והתקשורת בין ישראל לסוריה, שנועדה לבלום את ההסלמה הביטחונית – חרף הפערים והמחלוקות בין הצדדים – היא קריטית, אף שייתכן שמדובר ברגיעה זמנית בלבד.
התבוננות גאופוליטית ואסטרטגית רחבה מראה כי לא זו בלבד שהסכסוך איננו "עוד" מאבק בין המשטר לכוחות האופוזיציה, אלא שמשבר הדרוזים הוא רק סימפטום או "נורת אזהרה". על פי העדכונים האחרונים שפורסמו, עד כה נהרגו בקרבות יותר מ-900 בני אדם (ואלפים נוספים נפצעו).
השילוב בין שלל אתגרים אתניים, כלכליים ופוליטיים מורכבים מבית, לבין לחצים בין לאומיים כבדים – בין השאר נוכח היחלשות איראן ו"ציר ההתנגדות", לצד התחזקותה מנגד של טורקיה והתפשטות השפעתה במדינה – מכביד על תפקוד הממשלה ומאיים על שרידותו של אל-ג'ולאני.
כמו כן, השכנוּת לישראל והקרבה בין הקהילות הדרוזיות הסוריות והישראליות (המיעוט הדרוזי, המונה כ-149 אלף בני אדם, מהווה כ-2% מאוכלוסיית ישראל), לרבות הפיכתה של ישראל לשחקן מפתח שמגן על קהילה זו ומקרין כוח ונוכחות צבאית גוברת במרחב הסורי – מערערות את סמכותו של המשטר הסורי. כל אלה מקרינות על חולשתו ומהוות טריגר להסלמת הסכסוכים המקומיים תוך הרחקת פתרון הסכסוך.
עוד מלחמת אזרחים?
ואכן, התבוננות מקרוב מראה כי פרט לכך שהטלטלות האחרונות בא-סווידא – במיוחד לאחר קריסת משטר אסד בדצמבר 2024 – גרמו לפרץ האלימות הקטלני ביותר מאז פרוץ מלחמת האזרחים הסורית ב-2011, הרי כאוס זה מעמיק את קווי השבר, הפערים העדתיים והאידיאולוגיים במדינה, ומלבה את היריבות הסונית-שיעית, העלולה לגלוש למדינות השכנות כדוגמת לבנון, ירדן ועיראק. הוא אף מחריף את חוסר הלגיטימציה הפנימית והבין לאומית, כמו גם את המצוקה הכלכלית והמשבר ההומניטרי במדינה.
כמו כן, הכאוס הנוכחי מגדיל אף יותר את הסיכונים לאובדן שליטה ויצירת ואקום פוליטי-ביטחוני. זהו ואקום מסוכן, שעלול למשוך אליו גורמים אזוריים או בין לאומיים עוינים, ולהגביר את המאבק על השגת אזורי שליטה והשפעה בין טורקיה, איראן, רוסיה, ארצות הברית וישראל. כל זאת נוסף על עימותים בין ארגוני טרור שיעיים וסוניים, לרבות מיליציות ג'יהאדיסטיות או אסלאמיסטיות שונות, כדוגמת דאע"ש, אל-קאעידה והיאת תחריר א-שאם (HTS).
המשבר הנוכחי מגדיל את הסבירות ליצירת זרם פליטים ועקורים המוני והגברת הברחות הנשק והסמים אל סוריה וממנה. כל אלה צפויים להחמיר את המשבר ולהאיץ את התפוררותה הפנימית, לפגוע בצמיחתה הכלכלית ולדחוף אותה חזרה למלחמת האזרחים, שתוביל בין השאר להגברת המצוקה הכלכלית נוכח חידוש הסנקציות והפסקת הסיוע הזר.
דוח שפרסם הבנק העולמי לאחרונה מראה כי התמ"ג של סוריה הגיע ל-29.3 מיליארד דולר בשנת 2024, לעומת 60 מיליארד דולר ב-2010, וכי במסגרת שיקום המדינה, שנאמד ב-400 מיליארד דולר, קטאר וסעודיה שילמו את חובותיה של המדינה לבנק זה בסך 15.5 מיליון דולר.
כמו כן, הגברת הכאוס בסוריה – שבמרכזו העדה הדרוזית – מעצימה את הדילמה האסטרטגית שישראל מתמודדת איתה, שכן המאבקים הממושכים בין השבטים הבדואיים לכוחות הדרוזיים עלולים כאמור לצאת משליטה, להתפשט ברחבי המדינה ולהגביר את הפיצול העדתי, וכן את הסבירות להפיכתה של סוריה למוקד של אי-יציבות וטרור אזורי וגלובלי.
הימשכות הכאוס הפנימי והחרפתו במיוחד כעת – נוכח הסלמת העימות בין ישראל לאיראן והתעצמות כוחם של גורמים פרו-איראניים, הפועלים בעיקר בדרום המדינה – נושאות לא מעט סיכונים לצד הזדמנויות אסטרטגיות.
ראשית, הן מגבירות את הסיכון להסתבכות צבאית תוך הגברת תלותה של ישראל בתיאום עם גורמים בין לאומיים בהובלת ארצות הברית, שכן נוכח הימשכות או הגברת תקיפותיה הצבאיות, גורמים אזוריים שונים – לרבות איראן, חיזבאללה וקבוצות הנתמכות על ידי טורקיה – עלולים להחריף את המתיחות ולהגיב במתקפות נגד חוצות גבולות, שיחריפו את מעגל האלימות ויערערו את היציבות האזורית. כל אלה צפויים לגרום להעמקת הסכסוך, שכבר עתה מחייב את ישראל לנקוט מדיניות אסרטיבית ולבסס את יכולת ההרתעה ועוצמתה האסטרטגית.
נוסף על כך, התערבותה הצבאית בסוריה, שעוררה ביקורת עזה לצד האשמות פומביות מצד אל-ג'ולאני בערעור הריבונות הסורית ושלמותה הטריטוריאלית, מסבכת את ישראל מבחינה דיפלומטית. היא פוגעת משמעותית בתדמיתה האזורית, והימשכות העימותים אף עלולה להעמיק את בידודה בזירה הבין לאומית.
ממוקמים באזורים רגישים
זאת ועוד, התבוננות אסטרטגית רחבה על צעדיה של ישראל בנוגע להצלת הדרוזים בסוריה – שבולמים לפחות לעת עתה את תהליך שיקומה של סוריה לצד עיצובו של מרחב הסכמים חדש במזרח התיכון – משקפת את מעמדם הייחודי וחשיבותם הרבה של הדרוזים. מיקומם באזורים רגישים, בסמוך לגבולות ולמוקדי עימות (דוגמת הר הדרוזים שבסוריה לצד רמת הגולן, הגליל והכרמל בישראל), הופך אותם לפקטור חשוב מבחינה מדינית ובטחונית.
מעמדם כמיעוט אתני השומר על עמדה ניטרלית בסוריה, לצד נאמנותם לשלטון בישראל, ממחישים כבר כעת כיצד סכסוכים מקומיים עלולים להפעיל מנגנונים צבאיים ולהשפיע על יחסים מדיניים וקשרים אסטרטגיים, הנושאים השלכות גאופוליטיות וביטחוניות עצומות. בתוך כך, התערבותה של ישראל לטובתם היא הזדמנות קריטית עבורה לעצב מחדש את קשריה העמוקים עם הקהילה הדרוזית בארץ תוך חיזוק הלגיטימציה שלה. היא עשויה לתרום להידוק קשריה של ישראל עם הקהילה הסורית, וכן להשפיע על יחסי הכוחות במרחב דרום סוריה.
זאת ועוד: מהלכיה של ישראל עשויים לרתום את הדרוזים ביתר שאת להגן על האינטרסים האסטרטגיים שלה, במסגרת מאבקה להחלשת איראן והציר הרדיקלי והגבלת השפעתה של טורקיה באזור. עם זאת, ולצד הסולידריות המלאה עם האחים הדרוזים הסורים, תמיכה ישראלית גלויה בהם עלולה לפגוע בלגיטימציה שלהם בתוך סוריה ולחשוף אותם לאישומים בשיתוף פעולה איתה שיגררו מעשי נקמה.
היא עלולה להגביר את הלחצים הפוליטיים הפנימיים מצד הקהילה בישראל, וכן להעמיק את הפילוגים בצמרת ההנהגה הדרוזית, הידועה בעמדותיה השונות כלפי הממשלה הנוכחית. כל אלה מעצימים את הדילמה האסטרטגית העצומה שישראל מתמודדת איתה כיום, בעודה נקרעת בין הצורך להגן על אינטרסים ביטחוניים לבין מחויבותה המוסרית העמוקה לדרוזים בארץ ולאלה שמעבר לגבול.
הכותבת היא מומחית לגאופוליטיקה, למשברים בין לאומיים ולטרור עולמי
[email protected]
כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.
לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.
אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.
האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.
הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.
ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.
ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.
במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.
רק בכוח?
בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.
נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.
ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.
מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.
הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.
מעט מדי ומאוחר מדי
אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.
נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.
הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]
ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.
למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.
אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.
בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.
עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.
כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?
בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.
בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.
ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.
שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.
שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.
במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.
נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.
התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.
אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.
אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.
אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.
דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.
השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.
אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.
אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.
זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.
כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.
ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.
כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.
תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.
אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.
למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית.
