היסטוריית ישראל מראה: לאורך כל הדרך היינו תלויים באחרים

תפיסת הביטחון של ישראל החלה להתגבש לפני כ־100 שנה עם פרסום מסמך “קיר הברזל” של ז’בוטינסקי, והתקבעה במסמך 18 הנקודות שכתב בן־גוריון ב־1953. עם השנים נעשו בה כמה עדכונים. אחד העקרונות הבסיסיים שנקבעו בראשית הדרך ונותרו על כנם עד היום הוא הקביעה שלפיה “ישראל תדע להגן על עצמה בכוחות עצמה”. עיקרון זה משקף לקח מרכזי מתקופת השואה. האם מימשנו את העיקרון, או שמא מדובר בסיסמה שאינה עומדת במבחן המציאות?

מבט מפוכח על היסטוריית העימותים שבהם הייתה מעורבת ישראל מיום הקמתה מצביע על כך שלאורך כל הדרך היינו תלויים באחרים. הניצחון במלחמת העצמאות הושג במידה רבה בזכות אספקת נשק ותחמושת סובייטיים, שהגיעו לכאן דרך צ’כוסלובקיה. לאורך שנות ה־50 וחלק משנות ה־60 נשענו בעיקר על ציוד וטכנולוגיה מצרפת. הכרעת הצבא המצרי במבצע קדש ב־1956 נעשתה בשיתוף צבאות צרפת ובריטניה. מאז 1967 אנחנו נמצאים בתלות הולכת וגוברת בארצות הברית, כולל הרכבת האווירית ב־1973 ומערכת THAAD נגד טילים המוצבת כיום בארץ. מערכות המודיעין הישראלי – אמ”ן, שב”כ ומוסד – קיימו מארג של קשרים הדוקים עם מקבילותיהן במדינות שונות.

עם השנים התפתחה תעשיית הנשק של ישראל והגיעה להישגים מרשימים. תעשייה זו מסוגלת כיום לספק תשובה כמעט לכל תחומי הביקוש הנדרשים להגנתנו. אבל, כפי שנוכחנו במלחמה הרב־זירתית הנוכחית, אין זו תשובה מלאה – לא בכמות ולא באיכות. וכך, כבר שנה וחצי אנחנו נדרשים לרכבת אווירית אמריקאית המספקת את צרכינו.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים הגדילה ישראל את שיעור הוצאות הביטחון מסך התקציב לרמות שאיימו להקריס את כלכלתה והובילו למשבר האינפלציה של תחילת שנות ה־80. דוח מרידור ב־2006 הצביע על חשיבות חוסנה של הכלכלה הישראלית כחלק מתפיסת הביטחון. גם בהקשר זה אנחנו תלויים בארצות הברית. הסכם הסיוע לעשר שנים שנחתם בתקופת ממשל אובמה וסיוע החירום הנדיב שקיבלנו מארצות הברית במהלך המלחמה בעזה ובלבנון היו קריטיים במניעת קטסטרופה כלכלית, שהייתה משפיעה באופן ישיר גם על יכולות ההגנה שלנו.

נתוני היסוד שבמסגרתם ישראל פועלת לא ישתנו בעתיד הנראה לעין, ולכן הגיעה העת להפנים כי הניסוח הנכון יותר לעקרון ההגנה העצמית הוא שעלינו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו – ובעזרת אחרים. רצוי גם לשמור על ביזור סיכונים: הישענות על מקור אחד, חזק ויציב ככל שיהיה, איננה בריאה לאורך זמן.

הכותב הוא פרופסור בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון