הילד סובל מחרם? כך תתמודדו כהורים בלי לאבד שליטה

כשילד מספר לנו על קושי חברתי שלו, הוא בעיקר צריך שנהיה איתו, שנקשיב לו. אם הילד שלנו בסערה, הוא צריך אותנו כקרקע יציבה, לא שנסער יחד איתו. וזה קשה, כי השדה החברתי של הילדים שלנו הרבה פעמים מפגיש אותנו עם כאבי ילדות שלנו. לכן, לפעמים, כשאנחנו מגיבים, אנחנו לא באמת מפרידים בין הילד שלנו לילד שהיינו פעם, אנחנו מגיבים בעוצמה את הכאב שלנו, אבל שוכחים להיות בהקשבה והכלה לכאב של הילד.

זה כמובן לא אומר לא לפעול או לא להגיב במקרה הצורך. זה בסדר גמור, ואפילו הכרחי, לפנות להורים של הילד שמתנכל לילד שלכם, למורה, למנהלת, או אפילו לעירייה אם בית הספר לא מתערב מספיק. לא להרפות עד שחל שינוי. אבל ההתערבות הזו צריכה להגיע כצעד שני. הצעד הראשון תמיד צריך להיות להקשיב לילד, להבין אותו, להיות אמפתיים לכאב שלו, לשאול אותו איך הוא מרגיש ומה הוא היה רוצה שתעשו.

ההשפעה הגדולה ביותר שלנו היא לא על העולם החיצוני – ילדים אחרים, ההורים שלהם או בית הספר אלא על הילדים שלנו. חוסן מתחיל בבית והוא תלוי באופן שבו אנחנו מעודדים את הילדים שלנו, משקפים את היכולת שלהם להתגבר על משברים, מהדהדים את הכוחות שלהם גם בסיטואציות קשות. אם נביט בילדים שלנו במבט מרחם ונחשוב ביננו לבין עצמנו שאנחנו שולחים אותם לעולם חברתי אכזר וקשה, הם ירגישו את זה, ויהיה להם קשה יותר לגייס את הכוחות להתמודדות עם הזירה החברתית. אם ננסה למנוע מהם קושי, במקום ללמד אותם להתמודד עם מורכבות, הם לא יילמדו לעשות את זה בעצמם.

חשוב לזכור גם שהאופן שבו אנחנו מתמודדים עם המציאות הוא אישור לילדים שלנו להתנהג ככה גם. אם אנחנו נגיב באופן אלים ולא מווסת ונאבד עשתונות – הילדים שלנו ילמדו שזו הדרך לפעול. כך שבפעם הבאה הם עלולים להיות אלה שמתנהגים בבריונות ובכוחנות – וזה מעגל הרסני גם ברמת הפרט וגם ברמת החברה. אנחנו צריכים להשמיע קול ברור נגד ההתנהגויות האלה ולגבות את הילדים שלנו כשהם נחשפים אליהן, אבל אסור לנו להיות אלימים בעצמנו בשם המלחמה באלימות.

יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות