היהודייה שמקורבת למקרון: "רעיון שתי המדינות כרגע לא רלוונטי"

לפני שנתיים בדיוק, בעיצומה של ארוחת ליל שבת בבית משפחת סבן בעיירה סן-סן-דני הסמוכה לפריז, הבינה הפוליטיקאית הצרפתייה-יהודייה שאנון סבן שהיא חייבת להיאבק באנטישמיות.

“אכלתי קוסקוס עם המשפחה כשחבר התקשר ואמר שאחד מפעילי הימין הקיצוני בצרפת, ניאו-נאצי מוכר, העלה לרשת תקריבים מצילומי מסך שעשה לי, שבהם סימן את האף שלי וכתב דברים בסגנון ‘היהודייה עם האף המכוער', ‘האף היהודי שמאיים על העולם' וכו'. זה היה שוק”, היא סיפרה. “הבנתי שאם אשתוק על זה, השתיקה תתפרש כהסכמה. שם החל המסע שלי נגד אנטישמיות”.

עד אז, אמרה סבן (29), היא ראתה ביהדותה עניין פרטי: “גדלתי בבית יהודי שהקפיד על כשרות הבשר, על קידוש בערבי שבת, על החגים, אבל למדתי בבתי ספר ציבוריים, לא יהודיים, והדת לא הייתה אישיו. הגדרתי את עצמי בראש ובראשונה כצרפתייה, והעובדה שאני יהודייה הייתה חלק מהזהות העצמית הפנימית שלי. זה השתנה בעקבות המתקפות האנטישמיות שספגתי.

"גדלתי על ערכים של סובלנות, קבלת האחר, כבוד לכל אדם. כשהניאו-נאצי הזה תקף אותי ברשת הופתעתי מאוד, ועלו בראשי שתי נשים שהן השראה עבורי: הפילוסופית סימון וייל, שאני רואה בה מעין אמא רוחנית, ופעילת זכויות האדם האמריקאית ג'וזפין בייקר, שפעלה הרבה בצרפת. חשתי שהמחויבות שלהן מחייבת גם אותי לעשות מעשה”.

היא תבעה את התוקף, שמיהר לברוח ליפן בהיעדר הסכם הסגרה בין צרפת ליפן. בהמשך חברה סבן לתנועה למאבק באנטישמיות (CAM), שבה היא משמשת יועצת לעניינים אירופיים ומנהלת פעילות התנועה באירופה. ביוזמת התנועה אף הגיעה בשבוע שעבר לביקור בזק בארץ, שבמהלכו גם נפגשה בטמרה עם חברי כנסת ועם אנשי דת יהודים ומוסלמים.

היהודים עוזבים

לפוליטיקה הצרפתית נכנסה סבן אחרי מות אביה, שרלי ז”ל, לפני כחמש שנים. “הייתי קרובה מאוד לאבי, הוא היה האור בחיי”, היא שיתפה. “הוא נפטר במפתיע מהתקף לב, ולא מקרי בעיניי שזה קרה בערב האחרון של חג החנוכה. אבי התעקש להקדים את הדלקת הנר האחרון בחנוכייה, נכנס לסאונה, ושם נפטר, רק בן 58. אחרי מותו הייתי מרוסקת, והיו לי שתי אפשרויות – להתאבד, או ללכת עם התשוקה שלי לשנות את העולם. אבי התפרנס כל חייו מאור, הייתה לו חנות לנורות, והחלטתי שאני אמשיך בדרכו ואאיר את העולם לאחרים”.

סבן התמודדה בבחירות המקומיות והיא מכהנת כבר כמה שנים כחברת מועצת העיר רוני-סו-בואה. במסגרת תפקידה היא אחראית לקידום ליברליזם וחילוניות במרחב הציבורי, וכן למאבק נגד אפליה ושנאה. סבן נחשבת כוכבת עולה בפוליטיקה הצרפתית, והיא מקורבת לנשיא עמנואל מקרון, שאף הציע לה להתמודד בבחירות לפרלמנט האירופי.

“הוא קרא לי וביקש שאתמודד שבועיים לפני שהבחירות התקיימו. זה היה חסר סיכוי, אבל היה חשוב להשמיע קול נחרץ נגד השמאל הקיצוני, שאין אנטישמי ממנו. מדובר באנשים שקראו לי ‘רוצחת תינוקות' רק משום שאני יהודייה”, היא אמרה. בין השאר, ייעצה לכמה שרים צרפתים ועבדה ביוזמות אירופיות שונות ובמשרד החוץ הצרפתי.

“הפרדת הדת מהמדינה היא עיקרון חשוב בצרפת, והוא מאוים בשל ריבוי המהגרים והמאבקים הבין-דתיים", היא אמרה. "ההתקפות האנטישמיות שחוויתי עוד לפני שבעה באוקטובר דרבנו אותי להילחם בתופעה המסוכנת לא רק בעזרת הרשויות, אלא גם באמצעות הסיפור האישי שלי, שממחיש את הגל העכור הזה. רבים מהיהודים בעיר מגוריי, המונה כ-46 אלף איש, עוזבים אותה מתוך פחד. אני, אגב, מפצירה בהם לא לברוח, אלא להישאר ולהיאבק על זכויותיהם. כמוני, מדובר באזרחים צרפתים גאים, ואין סיבה שהם לא יילחמו כדי לשנות את המצב ולחיות כשווים, כפי שהיה בעבר”.

לפני כחודשיים ראה אור ספרה הראשון, “צרפתייה, יהודייה, אז מה?”, שבו סיפרה את סיפור משפחתה והסבירה איך נסללה דרכה למאבק באנטישמיות ולפעילות למען חיזוק הקשרים עם קהילות שוחרות שלום. “אם ב-2020 נרשמו בצרפת 436 אירועים אנטישמיים, הרי שב-2024 נרשמו יותר מ-1,500 אירועים כאלה”, סבן פירטה.

“לפני כשנה נאלצתי להימלט מפסטיבל מקומי שהגעתי אליו כדי לפגוש בוחרים. התקבצו סביבי תחילה כ-20 פרו-פלסטינים, ואחר כך לפחות 300 איש, שצעקו שאני ‘ציונית מלוכלכת' וקראו לגרש אותי במבטים רוויי שנאה. זה היה מפחיד. בעקבות האירוע הזה הוצמדה לי אבטחה משטרתית. קיבלתי גם הנחיות שונות, כמו להימנע מנסיעה במטרו, אבל החלטתי שלא איכנע לטרור הזה ולא אשנה את דרך החיים שלי. אני מופיעה הרבה בטלוויזיה הצרפתית, ומזהים אותי ברחוב. לשמחתי, לצד תגובות אנטישמיות ואנטי-ציוניות, שהן בעיניי הגרסה החדשה, המודרנית, לאנטישמיות, אני זוכה גם לאהדה רבה ולחיזוקים, לאו דווקא מיהודים”.

המאבק, היא הדגישה, אינו מאבק יהודי: “לכן אני פועלת ליצירת קואליציות רב-דתיות, ועובדת עם אנשי דת מוסלמים ונוצרים רבים על קמפיינים משותפים שמטרתם אחת: עמידה נגד האנטישמיות, נגד האפליה, נגד האנטי-מוסלמים, נגד ההומופוביה ולמען ההבנה שכולנו שווים ולכולנו מגיע לחיות בשלווה ובשלום”.

זה אפשרי? אפשר למגר את האנטישמיות?
“שנאה מגיעה מבורות, והדרך להעלים סטיגמות וסטריאוטיפים היא בחינוך. את בני ה-50 וה-60 כבר לא נוכל לשנות, אבל אנחנו בהחלט יכולים להשפיע על הדורות הבאים. לדבר עם בני הנוער ולהראות להם שזה אפשרי, שהאחר אולי אחר, אבל שווה. לכן אני מקפידה לעבוד עם אנשי דת משלוש הדתות. כשכולנו עוסקים בזה יחד, אנחנו מוכיחים שיש אחווה בין העמים. חשוב וצריך להאמין בזה גם בימים האפלים האלה. אולי לא נוכל למגר כליל את האנטישמיות, אבל נוכל ללמד את הדור הצעיר שבסוף כולנו אחים ואחיות”.

כשאין תקווה, אין יעדים

התגברות האנטישמיות מאז שבעה באוקטובר, וביתר שאת בשנה האחרונה, גרמה לעבודתה של סבן להיות מאתגרת יותר. “אנשים חושבים שאני צבועה, שאינני כנה כשאני מביעה צער על הרג ילדים ונשים בעזה, כשאני מגנה הרג חפים מפשע", היא אמרה.

"חושבים שאם אני יהודייה, אני אוטומטית מקבלת את ההסברים למספר הנפגעים שם. אבל האמת היא שקשה לשמוע על הדברים שקורים בעזה, ואני מרגישה שכשם שאני מליצת יושר של ישראל, אני גם מליצת היושר של פלסטין, ואני מאמינה שמגיע ליהודים ולמוסלמים לחיות בשלום. אינני תומכת במדיניות ראש הממשלה נתניהו, אינני אחראית לבחירות שהוא עושה, אבל אני אוהבת את מדינת ישראל ומנסה לבנות גשרים בין הקהילות”.

את מסכימה עם מקרון, שקורא להכרה במדינה פלסטינית?
“צריך להכיר במדינה פלסטינית, כן, אבל העניין הוא העיתוי, ובנקודה הזאת אני חולקת עליו. אני תומכת ברעיון שתי המדינות, אבל כרגע זה לא רלוונטי. זה יהיה רלוונטי רק אחרי שתושג הפסקת אש, החטופים ישוחררו, הצד השני יביע נכונות להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל, יוחלט על רשות פלסטינית המקובלת על כולם וארגוני הטרור ברצועת עזה ימוגרו. הרשות הפלסטינית תצטרך להבטיח את מניעת ההתחמשות ברצועה. אז, ורק אז, אפשר יהיה להכיר במדינה פלסטינית”.

בינתיים, סבן ממשיכה לעסוק בפעילות למניעת שנאה ולקידום כבוד הדדי. את ביקורה הקצר בארץ ניצלה בין השאר לטובת מפגש עם אנשי דת מוסלמים. היא מספרת בגאווה על השתתפותה באירוע גדול שהתקיים בוותיקן לפני קצת פחות משנה, ועל ההזמנה לאבו דאבי והופעתה שם, לצד אנשי דת שונים.

משפחתה מפצירה בה, היא סיפרה, לעזוב את הפוליטיקה. “המשפחה תומכת בי ובפעילות שלי, אבל חושבת שהגיע הזמן לעצור. הם טוענים שאני חושפת את עצמי לסכנות ומרוויחה פחות ממה שיכולתי להרוויח לו מימשתי את עצמי במגזר הפרטי”, היא אמרה. “זה נכון, אבל אני לא יכולה. זה בדמי”.

לכן, כנראה, ייאוש אינו אופציה מבחינתה. “לפעמים המאבק הזה מתיש, בטח בתקופה הזאת, כשגילויי האנטישמיות הם יום-יומיים”, סבן הודתה. “כשאני נשברת, אני הולכת אחורה, נזכרת בדברים שעשיתי ומתמלאת מוטיבציה להמשיך. ואם זה לא עוזר, אני מתיישבת בבית קפה, שותה קפה עם איזו עוגייה ומשמיעה לעצמי הודעות קוליות ישנות מאבא שלי, וזה נותן לי כוח. הייתי בטיפול לפני כמה שנים, ושם התברר לי שרמת הקורטיזול שלי גבוהה, שאני צמאה לאדרנלין ולריגושים. אז אני קמה מוקדם בכל בוקר, מרימה משקולות ומתאמנת בבוקסינג עם המאמן שלי, ויש לי דרייב להמשיך. אני שומרת על התקווה, כי כשאין תקווה, אין יעדים”.

עד מתי?
“הצורך לעשות את המקסימום ומהר ככל האפשר נמצא בדנ”א שלי. אני כן מקווה להקים משפחה, ולצד זה למלא תפקידים מועילים ככל האפשר, שבהם אתן ביטוי לערכים שלי. אני רוצה להמשיך לשרת את המדינה שלי ולשפר מה שדורש שיפור. אבי היה אומר לי בכל יום, ‘שמרי על השמחה ודאגי לכך שיראו אותה על פנייך'. זה המוטו שלי, למעני ולמען הכלל”.