החיים אחרי מיגונית המוות: שורד השבי אלי-ה כהן בריאיון ראשון

"זה פשוט לא הגיוני שאני מדבר אל הממשלה. שאנחנו מספרים להם מה עברנו שם, הרעבות, שרשראות ואלימות, שהם שומעים את כל זה – ובכל זאת בוחרים לחזור ללחימה".

שורד השבי אלי-ה כהן, ששוחרר לפני כחודש וחצי בעסקת החטופים השנייה, ישב אתמול (שלישי) לריאיון אצל קרן מרציאנו במהדורה של חדשות  12, והמשא הכבד שעל כתפי המשוחררים מעולם לא היה ניכר יותר לעין.

ההתייצבות של החטופים המשוחררים, אחד אחרי השני, מול המצלמות כדי לספר את סיפורם, היא עדות לאשמת הניצולים שהם נושאים עמם, אך גם לעומק המחדל וההפקרה שנמשכים עד היום. בכל ריאיון כזה קשה שלא לחשוב על גלעד שליט והאופן שבו הוא שקע מיידית חזרה לאנונימיות שלו אחרי השחרור משבי החמאס.

לאלי-ה כהן, וכל אחד ואחת מהחטופים והחטופות ששוחררו מהשבי, אין את המותרות האלו. הם חזרו הביתה והשאירו מאחור בני משפחה, או זרים שהפכו לבני משפחה. הם היו אמורים עכשיו להיות שקועים בשיקום, אבל הם יודעים שמי שאחראי להחזרת יתר החטופים מקשה את לבו, ואין להם ברירה אלא להצטרף למאבק.

בחזרה לנובה – ולמיגונית

כשבת זוגו זיו עבוד לצידו, חוזר אלי-ה לרגעים שבהם המיגונית בסמוך לרעים, שכמו מיגוניות רבות אחרות בעוטף מעוטרת בציורים פסטרוליים של טבע, הפכה ל"מיגונית המוות". אלי-ה מספר שהוא וזיו היו מהראשונים להימלט מאתר הנובה כשהתחילו האזעקות, אך הם עצרו ונכנסו למיגונית – החלטה שתתברר כגורלית. 

בהמשך הוא יספר, כמו שורדים אחרים של המיגונית, על גבורתו הבלתי נתפסת של ענר שפירא ז"ל, אבל ברגעים הראשונים, לפני שהגיעו המחבלים החמושים למקום, האווירה הייתה אחרת לגמרי. עוד לא מודעים לגודל האירוע, אלון אהל חלק איתם סוכריות גומי.

עד עסקת החטופים השנייה, כאשר חזרו החטופים ששהו תקופה ממושכת עמו, היה אלון אהל חטוף בפרופיל נמוך יחסית. אך אלי-ה, כמו גם אלי שרעבי ואור לוי, לקח על עצמו להכיר לציבור את הילד המתולתל, שגם אחרי שנה בשבי לא איבד מתמימותו, והפציר במחבל לתת לו להשתחרר – "כי יום ההולדת שלו מתקרב".

הם כבר בפגרה

אלי-ה מספר על עינויים פיזיים ופסיכולוגיים קשים ועל הרעבה מכוונת. וכמו חטופים אחרים, הוא מעיד על מה שכולנו ידענו, שהחמרת תנאי האסירים הביטחוניים והאצבע בעין של השר בן גביר, גרמו לנקמנות אכזרית מצד המחבלים. "היו נכנסים אלינו לחדר פעם-פעמיים בשבוע, ו'יאללה, כולם להוריד את הבגדים והתחתונים'". ואז המחבלים היו בודקים אם הם רזים מספיק וכך מחליטים אם לקצץ להם באוכל. "הם כאילו מנהלים על זה דיון", נזכר.

האדמה הייתה צריכה לרעוד מהריאיון הזה, אבל האטימות של חברי ממשלת הדמים מנפצת שיאים של אכזריות וציניות פעם אחר פעם. זה לא הגיוני, אומר אלי-ה, אבל קשה לומר שזה בלתי נתפס. האטימות הזו מתבטאת גם בגרירת הרגליים להקצאת משאבים לשיקום המשוחררים מהשבי. אלי-ה מדבר על תוכניותיו לעתיד עם זיו, לה קנה טבעת רגע לפני הטבח, אך הוא מזכיר שהדרך לשיקום ארוכה – ובעיקר יקרה. 

חבריו של אלי-ה לא מחכים לממשלה שתואיל בטובה, וכבר פתחו בקמפיין גיוס המונים לתמיכה בו. ומזל, כי לח"כים שלנו כרגיל יש דברים חשובים יותר להתעסק בהם, בטח עכשיו כשהם בפגרה ומסנג'רים אותם להצטרף לניקיונות לפסח. וכשהקמפיין יגיע ליעדו – בטח כבר בימים הקרובים, חשוב לזכור שזה לא סיפור מרגש על הירתמות של אנשים זרים, אלא תעודת עניות. תעודת עניות לממשלה שלנו, אבל גם לכל מי שילך לקלפי ויצביע עבור כל מי שדוחף את החטופים המשוחררים לחפש צדקה, כי צדק כבר אין.