החטופים, עור ועצמות, דיברו מהמסך. זה ברור: החורבן כאן

המלחמה נמשכה, והקבינט, הממשלה, הדוברים והפרשנים המשיכו לדבר על "הצורך להשלים את המהלך". כאילו מדובר בפרויקט בנייה. מה שהיה ברור באותו ערב, ולא רק לי, להרבה מאוד אנשים זה שהחורבן כבר כאן. והוא לא הגיע כתוצאה מרקטה, ולא מהחלטה בינלאומית, ולא מאיזה בג"ץ. הוא מגיע מהדחף שלא לעצור. מהאמונה הזאת, המשיחית, שאפשר לשרוף הכול בשם "תיקון". מהיכולת לראות את אביתר ורום ככה ולהמשיך הלאה, כאילו כלום.

והדבר אולי הכי מתעתע זה שבאותו רגע בדיוק התחילו לדבר על "שנאת חינם". מושג עתיק ששלפו מהמחסן, כאילו מדובר באיזו תזכורת חגיגית מסידור התפילה. אבל השנאה לא הייתה רעיון מופשט. היא הייתה כאן. בוערת.

ברשתות החברתיות, בטלוויזיה, ברחובות. היא לבשה מדים, צילמה סרטונים, הדביקה סטיקרים, חילקה תפקידים. והכי אבסורדי, אנשים שעד לפני רגע קיללו הורים של חטופים, שירבטו פתאום פוסטים שמדברים על "הסכנה שבהסתה". ועל הצורך "להתאחד נגד שנאת החינם".