יותר ויותר ילדים מבלים שעות מול המסכים, מסתגרים בחדרים ומתנתקים מהמשפחה – תופעה מדאיגה שמציבה אתגר חדש להורים בעידן הדיגיטלי. מיכל דליות, הסופר נני המיתולוגית של ישראל, בשורה של עצות שניתן ליישם גם בבית: "אחד המתחים שבגידול מתבגרים הוא סביב השאלה כמה אני משחררת וכמה אני מושכת בחזרה אליי".
בני בן ה־10 מבלה שעות ארוכות בחדרו. הוא מסתגר בחדר, נמצא ברוב שעות היום מול המסך, ואפילו כשחברים שלו באים אליו, הם משחקים יחד במחשב. איך אוכל לגרום לו לצאת קצת יותר מהחדר ולשבת עם בני הבית?
“אני הייתי נכנסת לחדר שלו קצת לפני השינה, יושבת לו על קצה המיטה, ואומרת לו: ‘תקשיב, ממוש. אני לא רואה אותך בזמן האחרון, ואני מודה שזה חסר לי. אתה סוגר את הדלת ואתה נעלם מחיינו. עוד יגיע רגע שאני לא אזכור מה צבע העיניים שלך. זה חסר לי, ואני גם לא מוכנה שיהיה דבר כזה בבית שלנו – אתה חסר לי. בוא נמצא את סדר היום שמקובל על שנינו, ושבו אתה לא מסתגר בחדר עד הערב", הציעה דליות.
"תגיעו להסכם שבו בכל יום הילד משחק בחדר שעה או שעה וחצי, ואז יוצא להיות עם בני הבית. יש כל מיני משחקי קופסה מדהימים לגיל הזה. תתמידי ותעמדי מאחורי ההסכם הזה. אחד המתחים שבגידול מתבגרים הוא סביב השאלה כמה אני משחררת וכמה אני מושכת בחזרה אליי. הפרדוקס הוא בין 'שחררו אותי' ובין 'תישארו כאן'. לכן, התפקיד שלך הוא לגרום לזה לקרות. שהילד הזה ידע שיש פה אמא שלא מוותרת עליו ורוצה להיות איתו".
אני סבתא לשני נכדים מתוקים ולצערי הרב ההורים שלהם החליטו להתגרש. הם הקימו משפחה באהבה גדולה, אבל זה חלף. כרגע, בגלל מצב פיננסי רגיש, ההורים חיים יחד בדירה, כמו שותפים. הנכדה שלי נכנסת לגיל ההתבגרות והאווירה בבית משפיעה עליה. ההחלטה של ההורים לגור יחד באותו בית כשותפים מאוד מורכבת עבור הילדים. איך עושים אידיאליזציה, עד כמה שאפשר, למצב הנתון, עם פחות פגיעה בילדים?
“חשוב לי לציין שיש לאפשר לילדים לראות כל מיני מודלים משפחתיים. הילדים האלה מספיק גדולים כדי להבין שיש גם וגם. בנוסף, לא תמיד אנחנו יכולים להגיע לאידיאליזציה. לפעמים קצרה ידנו מלתקן. אני חושבת שאת צריכה להתמקד בתפקיד שלך כי הוא משמעותי מאוד בחייהם של הנכדים. את לא רק הסבתא שלהם, את גם העוגן שלהם. הילדים האלה יודעים שאם יהיה להם רע – יש להם את סבתא, ואם הם צריכים אוזן קשבת – יש להם את סבתא, ואם הם צריכים מיטה לישון בה – יש להם את סבתא. השאלה שבאמת מעניינת אותי היא מה הילדים אומרים לעצמם לנוכח המצב".
"ילדים, מעצם היותם – אגואיסטים על סף נרקיסיסטים, חושבים שהכל תלוי בהם. נשאלת השאלה אם הילדים אומרים לעצמם שאמא שלהם נעדרת מהבית כי הם לא ילדים מספיק טובים, או שהם יודעים להגיד לעצמם שלאמא לא טוב, אז היא לא אוהבת להיות בבית. הכל מתחיל בשאלה מה הם אומרים לעצמם כהסבר למצב שהם חווים מול ההורים. גם אם הם לא מבינים את אמא שלהם עכשיו, כשהם יהיו בני 30 או 40 הם יבינו את המצב שבתוכו הם חיו. כרגע, אין לך באמת שליטה על המחשבות שלהם, או על מה שקורה בבית. את, כסבתא שלהם, דואגת להם ויכולה לעשות את מה שאת יכולה לעשות בגזרה שלך", הדגישה.
"ייתכן שזה מחלחל אליהם, ייתכן שזה משפיע, אבל את כסבתא צריכה להתרכז בלהראות להם שהם אהובים ללא תנאי. זה המסר שאת צריכה להעביר לילדים האלה – אהבה ללא תנאי, אבל לא ללא גבולות. חשוב לי לציין שעלייך לקחת אחריות רק על עצמך, ולא על מה שקורה לילדים מול ההורים. אנחנו לא יכולים לייצר להם גן של שושנים – עשי את מה שאת עושה, ועשי את זה הכי טוב שאת יכולה. דעי לשחרר את כל מה שלא נמצא בשליטה שלך, סמכי על הילדים האלה ועל האהבה שאת נותנת להם, ודעי שהם יגדלו להיות מהממים”.
