8 ביוני 2024 נכנס להיסטוריה של מדינת ישראל כיום שבו התנהל אחד המבצעים ההרואיים ביותר בתולדות כוחות הביטחון הישראליים – מבצע חילוץ ארבעת החטופים מתוך מבנה במחנה הפליטים נוסייראת ברצועת עזה, שם הוחזקו בידי חמאס. במבצע נועז ומתוחכם הצליחו לוחמי ימ"מ לשחרר את נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג’אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו. על צוות הלוחמים פיקד רב־פקד ארנון זמורה, שנפצע אנושות במבצע ומאוחר יותר מת מפצעיו. לאחר מותו החליטו הרמטכ"ל ומפקד הימ"מ, בתמיכת הממשלה, שהמבצע ייקרא על שם מפקדו, “מבצע ארנון".

זמורה, בן 36 בנופלו, היה תושב המושב שדה דוד בחבל לכיש. הוא הותיר אחריו את אשתו, מיכל, ואת שני ילדיו, נועם ואיתי. זמורה הובא למנוחות בחלקת המשטרה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. “כל הזמן אנשים מספרים לי, לאשתי רותי ולכל בני המשפחה על החוויות שלהם עם ארנון, על זה שהוא חרות בזיכרונם, על דברים שהוא עשה למענם ועל דברים שהם למדו ממנו", מספר בגאווה אביו, ראובן זמורה.

“הם מעידים על כך שהם רוצים להיות כמוהו, מספרים איזה מיתוס הוא הפך להיות, לוחם אגדה. הוא נגע בכולם וכולם נגעו בו. אתן לך דוגמה קטנה: בסיום קורס קצינים, שארנון עשה עם חיילים, יש בוחן עם ריצה ומכשולים. הייתה שם חיילת שחששה מאוד מהבוחן הזה, וארנון אמר לה ‘אל תדאגי, אני ארוץ איתך, אני אהיה איתך’. הוא באמת רץ איתה, ליווה אותה, הדריך אותה, נתן לה מים, עודד אותה – והיא עברה את המבחן. כשהיא חצתה את קו הסיום, היא הסתובבה לאחור כדי להודות לו, אבל ארנון, כמו ארנון, כבר רץ להתחלת המסלול כדי לעזור לבא בתור שהתקשה. הבן אדם השאיר לנו מורשת של לראות את האחר ולאהוב את האחר. זה היה הבן שלי".

לא ויתר לעצמו

השיחה עם ראובן זמורה מתקיימת בסיום מרוץ בן 30 קילומטרים לזכרו של ארנון, במלאת שנה לנפילתו. “אומרים שזמן עוזר לשכך את הכאב, אבל שום דבר לא עוזר, הכאב עז ועמוק מאוד", האב מודה. “אבל באותה מידה אנחנו, רעייתי רותי ואני, גאים מאוד בבן שלנו. במהלך השנה הזאת למדנו עליו המון דברים מחברים שבאו אלינו וסיפרו. זה התחיל מבית הספר היסודי והתיכון והמשיך בצבא ובימ"מ, כולל במבצעים בעזה".

גילית עליו מסיפורים דברים שלא ידעת? צדדים חדשים?
“לא, התכונות שלו הן אותן תכונות. הילד שלי תמיד הסתכל על החלשים, תמיד זיהה את האנשים השקופים וידע להתייחס אליהם. בכל מקום שאליו הוא הגיע הוא היה מסמר האירוע, מסמר המסיבה, האחראי על הצחוקים. מצד שני, הוא שמר על צניעות, על שקט, והיה בן אדם מאוד רציני. הוא לקח כל דבר בשיא הרצינות ובשיא המקצועיות. הוא לא ויתר לעצמו בשום דבר. בעצם, ארנון התחרה רק בעצמו ולא באף אחד אחר. זו התחרות הכי קשה. הוא היה מציב לעצמו משימות ומתחרה בעצמו".

ארנון זמורה נולד ב־8 בספטמבר 1987 ביישוב מוצא עילית, והוא אחיהם של ניצן, עינב ויונתן. "ארנון היה ילד רגיש ואוהב, התחרה תמיד מול עצמו ושיפר את עצמו, כשדברים לא הסתדרו כמו שרצה תמיד אמרתי לו: 'החיים הם לא תוכנית כבקשתך, צריך להיות גמישים ובתנועה כדי להמשיך ולהגשים חלומות כי  השמיים הם הגבול'", מספרת אמו רותי. "זה אולי קלישאתי, אבל ארנון אימץ את זה וציטט אותי. היו לנו המון שיחות ותמיד אמר בסוף השיחה – אמא הייתה שיחה טובה! אני אוהב אותך".

“הוא היה ילד מתוק וחמוד", מספר אביו. “כשהיה חוזר מימי הולדת עם שקית ממתקים, הוא היה מניח אותה על השולחן ונותן לאחים שלו, כדי שייקחו מה שהם רוצים. כבר כילד קטן הוא אהב להתחלק. מהרגע שהוא למד ללכת הוא חלם להיות לוחם. הוא שיחק כאילו הוא בסרטי מלחמה, גדל על הסרט ‘עזית הכלבה הצנחנית’, ובהמשך קרא ספרי מלחמה, ושילב בין העולם המעשי לעולם הרוחני. המוטו שלו, הקוד האתי שלו, היה: ‘אני לא לוחם בשביל להרוג, אני לוחם כדי להציל אנשים. ללוחם יש כבוד, צניעות ופשטות’. הוא מאוד התחבר למנטרה הזו שהוא ספג מסיפורי הסמוראים שאהב לקרוא".

מה הדבר העיקרי שהוא לימד אותך?
“הדבר העיקרי היה שהוא נמצא שם בשבילי תמיד כשאני צריך אותו. שוחחנו הרבה בטלפון, כמעט כל יום. הוא התייעץ הרבה וגם יעץ לי הרבה. אפשר היה לסמוך עליו בכל דבר".

זמורה התגייס לחטיבת גולני ושירת ביחידת אגוז ארבע שנים כלוחם קומנדו ומדריך לוחמה. עם שחרורו מהצבא עשה קורס צניחה והתחיל לעבוד, לפרנסתו, כמדריך צניחה חופשית. הוא גם התמקצע בענף באוסטרליה ובארצות הברית. במקביל, זמורה למד באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון בפילוסופיה ובלימודי מזרח אסיה. ב־2016 התגייס למשטרת ישראל והצטרף לימ"מ. במסגרת היחידה מילא תפקידים שונים והשתתף בפעולות רבות כלוחם מצטיין.

בבוקר 7 באוקטובר מיהר הצוות של זמורה לקפוץ לזירות הלחימה עם “צוות טקילה" של הימ"מ והשב"כ. “ארנון עשה את ערב שמחת תורה עם המשפחה בבסיס היחידה כי זו הייתה התורנות שלו ושל הצוות שלו", מספר ראובן. “כבר באמצע הלילה הצוות של ארנון התארגן ליציאה לפעולה, אבל זו הייתה יציאה שגרתית לבדיקה שהכל בסדר. לא היה לו מושג מה עומד לקרות בתוך זמן קצר".

נפרד בדרכו

בקרב בצומת יד מרדכי הרגו ארנון וצוותו מעל 30 מחבלי נוח’בה ובכך בלמו את התקדמותם צפונה. בהמשך הם נלחמו בשדרות, סייעו בטיהור מוצב נחל עוז ובמאמצי החילוץ של בני הערובה מהבית של פסי בקיבוץ בארי. “אחרי שנרגע קצת השטח, ארנון לקח אותי ואת אחיו, יונתן, לעוטף כדי לערוך לנו סיור מטורף בין היישובים והקיבוצים שבהם הוא נלחם. זה היה מעמיק ומצמרר", מספר ראובן. “הלחימה של ארנון והצוות שלו באזור יד מרדכי הצילה אלפי אנשים.

"הם עצרו את התנועה של המחבלים לכיוון אשקלון וכפר סילבר. הם היו הראשונים שהגיעו לאזור, והיו אמורים לפנות שמאלה לכיוון ניר עם ושדרות, לשם כיוונו את הצוות, אבל ארנון, כמו ארנון, חד כמו תער ואגרסיבי, זיהה התרחשות באזור יד מרדכי ואמר לנהג שלו ‘אל תפנה שמאלה, תמשיך ישר’. הם נקלעו למארב רכב, ונפתחה עליהם אש תופת, כולל ירי של שלושה RPG. הוא פרק את האנשים שלו מהרכבים, התארגן תוך כמה שניות והפך מנרדף לרודף. כל זה קרה כשהכוח שלו במצב הכי גרוע, בנחיתות מספרית ובהפתעה מוחלטת.

"זה קרב שהתחיל בתנאים הכי גרועים לצוות שלו והסתיים בחיסול כל המחבלים. כשנגמר הקרב הזה, הוא והצוות חשבו שזהו, הם ניצחו ויכולים ללכת לשתות בירה, אבל מהר מאוד התברר להם שמדובר בלחימה בכמה חזיתות. אז הוא חזר לג’יפ שלו ופתאום ראה עוד שני רכבי טויוטה בנסיעה, והורה לחבר’ה שלו לפתוח באש. החבר’ה שלו אמרו לו שאלה אזרחים, והוא התעקש שאלה מחבלים, ובאמת החל קרב נוסף, של שבעה אנשי הצוות של ארנון מול עשרות מחבלי נוח’בה. כך הוא מנע כניסה לאשקלון ולקיבוצים הסמוכים. האזור הזה ניצל בזכות זה שארנון היה חד, הגיב נכון וניהל לחימה בצורה טובה ומדויקת. הוא היה גאה מאוד בזה שהוא הצליח בקרב הזה, ושלא נפצע לו אף לוחם".

שבוע לפני שיצא למשימה האחרונה בחייו הספיק ארנון להיפגש עם אביו. “הוא סיפר לי מה הוא הולך לעשות. ידעתי שהולך להיות מבצע. אשתי רותי לא רצתה לדעת, וביקשה שיספר לה על מה שעשה רק אחרי שהמבצע ייגמר", משחזר ראובן. “שאלתי אותו איך הוא מרגיש לקראת המבצע, והוא אמר שהוא מרגיש מצוין, אבל מצד שני, באותה שבת שבה נפגשנו הוא נפרד מאיתנו, בדרכו שלו. בדיעבד אנחנו יודעים שזו הייתה פרידה. הוא נתן לאחיו את השעון שלו ואמר ‘תחזיר לי את זה כשאחזור’, חיבק אותנו חיבוק שונה מהרגיל, ארוך וחזק יותר, וגם דאג לדבר עם החברים שלו. הוא נהג לאפות חלה לשכנה שלו ביום שישי, ובאותו שבוע הוא אפה לה חלה גדולה יותר. הוא ידע מה המחיר שהוא וחבריו עשויים לשלם".

"הייתי גאה בו עד אין קץ", אומרת האם רותי, "ותמיד דאגתי לומר לו את זה. הייתי שולחת הודעה: 'אני גאה בך, שמור על עצמך ועל חבריך, אוהבת אותך'. ארנון היה עונה: 'גם אני אוהב אותך'. כך גם היה שעות אחדות לפני פעולת החילוץ ממנה לא חזר. זו בעצם הייתה השיחה האחרונה שלנו".

במהלך המבצע לחילוץ החטופים ארנון נפצע אנושות ופונה לבית החולים תל השומר, שם מת מפצעיו. “חשוב לנו להנציח את ארנון, אבל לא הנצחה במובן של מצבה, אלא הנצחה חיה", מדגיש האב ראובן. “במשך כל השנה הזו אנחנו, כל המשפחה, מסתובבים בכל מיני מקומות ברחבי הארץ שבהם מזמינים אותנו לדבר על ארנון: בסיסים צבאיים, מכינות קדם צבאיות, בפני קציני משטרה. יש קורס מנהיגות בצבא על שמו. גשר המיתרים, גשר מרכזי בפתח תקווה, שינה את שמו ל’גשר מבצע ארנון’ הודות לעירייה.

"ממש עכשיו נערך המרוץ לזכרו, שיזם חבר ילדות שלו, אמיר אלפיה. אנחנו דואגים שהמורשת של ארנון תחיה לנצח. גם החטופים ששוחררו במבצע, ואנחנו מאחלים להם שנים ארוכות ובריאות וטובות, כל הזמן מזכירים את ארנון ואומרים שאין יום שבו הם לא מודים לו על מה שעשה עבורם".