ההימור העיוור על טראמפ עוד יעלה לנו ביוקר

כשאני מזדמנת לדוכן פיס, אני ממלאה שני טורים – אם הבורא, או היקום, רוצים שאתעשר, די להם בהשקעה המינימלית הזו. בו בזמן, אנשים סביבי שולחים טופס ועוד טופס, ולא מזמן נתקלתי במוכרת מבוגרת מחנות צנועה וקרסוליה נפוחים, משאירה מאות שקלים, מתוך ביטחון שהפעם הפרס הגדול יפתור את כל בעיותיה.

הרי וידוי – עד ההגרלה, אני מתכננת מה אעשה עם המיליונים. חוץ ממתנות ותרומות, אני מתלבטת היכן אקנה דירת נופש ולמי ארשה להשתמש בה. במחיר כוס קפה, אני משתעשעת עד ההגרלה בחלום נחמד ולא מזיק. אבל אם אתייחס לזכייה כוודאית, ובהתבסס עליה אלך למתווך דירות, אבחר נכס ואתן תשלום ראשון – בבקשה, תאשפזו אותי במחלקה סגורה, לפחות תמנו לי אפוטרופוס.

ההשוואה הזו יושבת בראשי מאז התייצבו בכירים בישראל למען בחירת דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית. כאילו הוא הפרס הגדול בהשוואה לנשיא ביידן, שלזכותו יותר מחמישים שנות תמיכה עקבית בישראל מאז נבחר לסנאט ב-1972. אתעלם מהשלכות החלטת טראמפ בקדנציה הקודמת לצאת מהסכם הגרעין עם איראן, מהעלמת עין (ויש אומרים תמיכה) מתופעות אנטישמיות בקרב תומכיו, באמירות כלפי יהודים אמריקאים שמתנגדים לו, ואתמקד בימים האחרונים.