הדור שבנה את המדינה לא יכול להישאר מאחור

אבל לא רק התשתיות הפיזיות מקשות על ההתמודדות. בשנה וחצי האחרונות, וביתר שאת בארבעת הימים האחרונים, הבדידות של בני הגיל השלישי הפכה מגורם רגשי לאתגר הישרדותי ממשי. לפי נתוני הלמ"ס, 40% מהקשישים בישראל חיים בגפם. נתון זה מחדד את הסיכון במצבי חירום. רבים אינם שומעים היטב את האזעקות, מתקשים להבין את ההנחיות הדיגיטליות של פיקוד העורף ואינם מצליחים לקבל תמונה ברורה של המצב. כך, הבדידות הופכת מסוגיה חברתית למציאות מסכנת חיים שדורשת מענה מידי.

ההסתגרות בבתים, הנובעת גם מהחשש וגם מההנחיות, מביאה איתה שורה של השלכות בריאותיות. ככל שהאזעקות הופכות לשגרה, רבים מבני הגיל השלישי נאלצים להסתגר ולצמצם תנועה. שגרת החיים משתבשת, מערכת הבריאות עמוסה, והגישה לשירותים בסיסיים כמו רופא או בית מרקחת הופכת למורכבת. שיבושים זמניים בטיפול או תרופות עלולים להוביל להידרדרות בריאותית של ממש.

במקביל, הפגיעה בתפקוד היומיומי מתרחבת גם למישור הנפשי והחברתי. סגירת מוקדי פנאי, ביטול פעילויות קהילתיות וההמלצה לצמצם התקהלויות שאינן חיוניות מגבירים את תחושת הניתוק. הקשרים החברתיים מתרופפים, חיי התרבות והקהילה כמעט נעלמים, והבדידות הופכת לקבועה. כך נחלש גם החוסן האישי, שהוא מרכיב מרכזי בבריאות הכללית.