הגיע הזמן לומר את האמת על בני גנץ, והיא קשה

בדיעבד התברר, שגנץ שוב נשכב על הגדר בשביל נתניהו, איפשר לו לשרוד את המשבר הקשה בתולדות ישראל וחטף בעיטה בפרצוף, אשמות, ובוז, כאילו היה אחראי ישיר למחדל ולא מי שניסה לעזור לתקן.

זה בדיוק הרגע שבו אפשר היה לצפות, שמישהו עם כמה קילומטרים טובים בפוליטיקה ילמד סוף-סוף את הלקח, יתחיל להבין את המשחק, יחזיר מלחמה, ישלוף סכין. אבל כשאין לך את זה – לא יעזור בית דין. אתה לא תהיה ראש ממשלה.

וכמו עוף החול הוא קם שוב, ניקה את האבק שהצטבר בשריטות שנחרצו בשריון הטפלון שלו, והמשיך הלאה. הסקרים שוב החמיאו. הציבור שוב סלח. למה? לא ברור. הוא לא שינה אסטרטגיה, לא אמר משהו שובר שוויון, לא התנהג כמו אופוזיציה לוחמת, פשוט המשיך במומנטום של הכלום. נאומים ריקים, הצהרות עייפות, בתקווה שהמזל ישחק עוד פעם לטובתו.

ואז קרה מה שתמיד קורה כשאין לך שליטה פוליטית: אחרים מזהים את החולשה שלך לפניך. גדעון סער וזאב אלקין הסתכלו בעיניו הכחולות וראו רק תקרה נמוכה מדי, פרשו והצטרפו לקואליציה על הראש שלו.

מה עשה גנץ? שום דבר. לא נלחם. לא התחנן. לא הפך שולחנות, לא השכיל להבין שכל אצבע בכנסת קובעת את עתידו. שהוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד חיילים, בטח לא כאלה שמחוברים לציר המרכזי – ימני. אבל גנץ? הוא בירך אותם. בידידות. בחיוך. עם כל הנימוסים המושלמים מדי. בזכותו ובמו ידיו, ממשלת נתניהו שורדת עד עצם היום הזה.

והמפולת נמשכה. סער ואלקין רק פתחו את הדלת. גדי איזנקוט ומתן כהנא הרגישו שהשלד הפוליטי מתפורר להם בידיים והודיעו על עזיבה. זאת לא פרישה טכנית על מי יהיה ראש המפלגה. זאת אבחנה חדה של אנשים שמבינים שאין עתיד במקום בלי כיוון, בלי עמוד שדרה, ובלי הנהגה שיודעת מה היא עושה.