שבת, 27 ביולי 2024. אחר צהריים שקט במג'דל שמס, המועצה המקומית הדרוזית הסמוכה לגבול סוריה. עשרות ילדים מתרוצצים במגרש כדורגל, משחקים, צוחקים – ולפתע שריקה נוראה, ואחריה גיהינום. רקטה איראנית מדגם פלק 1, ששיגר חיזבאללה מלבנון, פגעה פגיעה ישירה במגרש הכדורגל. 12 ילדים נרצחו, עשרות נוספים נפצעו. זו הייתה הפגיעה הקשה ביותר באוכלוסייה אזרחית בישראל במלחמת “חרבות ברזל” לאחר טבח 7 באוקטובר.

“חלפה שנה, והכאב רק הולך וגובר”, אומר ליית' אבו סאלח, אביו של פג'ר אבו סאלח ז”ל, שנרצח בגיל 15. “אנחנו חיים לצד הכאב, ואני חי מדי יום את הטראומה של לראות את הבן שלי מת לי בידיים. כל המשפחה שלנו מרוסקת. אנחנו מנסים להנציח את פג'ר בכל דקה, בכל מקום, בכל הזדמנות, בתקווה שזה אולי יקל עלינו קצת – לזכור ולהזכיר אותו בכל דרך. עשינו לו כמה פינות הנצחה במג'דל שמס. פג'ר היה שמחת הבית".

"ילד שתמיד חייך, אהב לעזור ולתת. הוא היה חכם מאוד וחזק פיזית. אהב ספורט, שיחק כדורגל, התאמן באגרוף ובחדר כושר. החלום הכי גדול שלו היה להיות מהנדס. הוא תכנן ללמוד בטכניון”.

מה זכור לך מאותו יום נורא?
“הייתי בעסק שלי, חנות למחשבים, לא רחוק מהמגרש. ברגע שנשמעה הפגיעה רצתי לשם. כשהגעתי, וראיתי אותו, אחזתי בו. היה לו דופק, אבל הוא לא דיבר, רק חייך קצת. אני לא יודע אם זה היה אינסטינקט עצבי, או שהוא באמת שמח לראות אותי ברגע האחרון שלו".

"הרגשתי שהוא במצב אנוש. הזעקתי את בני המשפחה שלי, שהם רופאים, אבל כשהם הגיעו הוא כבר לא היה בחיים. אני לא מאחל לאף אחד לראות את מה שאני ראיתי. זוועה. גופות של ילדים מוטלות על המגרש. ובתוך כל זה אני רק חיפשתי את הבן שלי”.

עצב וחוסר אונים

חאזם אכרם אבו סאלח ז”ל, גם הוא בן 15, היה בן דודו וחברו הקרוב של פג'ר. באותה שבת הם שיחקו יחד כדורגל במגרש. “הכאב לא נחלש עם הזמן, הוא פשוט מקבל צורה אחרת”, אומרת אחותו של חאזם, ח'אולה אבו סאלח. “השנה החולפת הייתה מלאה בעצב, בכאוס, בתחושת חוסר אונים. החיים במג'דל שמס לא חזרו לקדמותם – ולא באמת יחזרו. התחושה היא שמשהו נשבר בכולנו. יחד עם זאת, אנחנו מקווים שהילדים נמצאים היום במקום טוב יותר".

על אותו יום היא מספרת: "זה התחיל כיום רגיל, ואז תוך רגע הכל התהפך. היה בלבול, היה פחד, שמועות התחילו לרוץ. כשהבנו שזה באמת קרה לאח שלנו, זה היה כאילו נלקחנו לעולם אחר, שאין בו אוויר ואין בו זמן”.

ח'אולה אבו סאלח מתארת את אחיה כילד מלא אור, שמח ומצחיק, עם לב גדול וחלומות גדולים: “הוא אהב כדורגל, אהב את החיים, ורצה תמיד להצליח – לא רק בשביל עצמו, גם בשביל הסובבים אותו. הוא היה אח שאין כמותו. תמיד שם, תמיד דואג. היה נוסע במיוחד אליי, לדירה שלי, כדי להיות איתי. היינו הולכים לים יחד, צוחקים, מדברים על הכל. הוא לא היה רק אח, הוא היה חבר נפש”.

המשפחה בחרה להנציח את חאזם בדרכים שמבטאות את מה שהוא ייצג בעיניהם: לב גדול ואהבה לחיים. “הקמנו עמותה בשם ‘12 כוכבים – מג'דל שמס', שמטרתה לעזור לכל ילד להגשים את החלום שלו בלימודים, בספורט ובצמיחה האישית. דרך העמותה אנחנו רוצים להעניק תקווה, בדיוק כמו שחאזם העניק לנו”, אחותו מספרת.

“בנוסף, הקמנו גן קטן לזכרו, עם הפרחים שהוא אהב ועם עץ זית שנטענו כסמל לחיים, לשורשים ולשלום. שלום זה המסר. אנחנו, אנשי מג'דל שמס, תמיד ידענו לחיות יחד, בלי הבדל דת, אמונה או מוצא. גדלנו על כבוד הדדי, על קבלה ועל אהבת האדם באשר הוא. אני רק יכולה לאחל שלעולם לא תהיה עוד משפחה שתעבור את הכאב שאנחנו עברנו. שישרור שלום בעולם, שכולנו נוכל לגדל את הילדים שלנו בביטחון, באהבה וללא פחד".

אחד מאנשי הצוות הרפואי שהגיעו ראשונים לזירה באותה שבת היה אדם ספדי, חובש בכיר במד”א, שבאותו זמן היה בחופשה בביתו, ממש מול המגרש שבו התרחש האסון. ספדי רץ לעזור לנפגעים, וכשהגיע למקום גילה שוויניס, בתו בת ה־11, נרצחה.

“כששמעתי את האזעקה, אמרתי לאשתי שתצלצל לוויניס”, הוא מספר. “ואז הגיע הפיצוץ הענקי. כל השכונה רעדה. הסתכלתי מהחלון וראיתי את העשן. תוך דקה הייתי בזירה. הבנתי שמשהו חמור מאוד קרה. כאיש מד”א, ידעתי שאני נכנס למקום עם הרוגים. פתאום מישהו יצא מהעשן עם ילדה פצועה קשה מאוד, ואמר לי לבוא לבדוק אותה. אמרתי לו שאין זמן לבדוק – שייסע איתה מיד לבית החולים, שקרוב למגרש. הראש שלי עבד בשני ערוצים: מה עם הילדה שלי, ומה קורה על הדשא”.

מיד אחר כך התבררה לו המציאות הנוראה. “ראיתי בעיניים שלי את הבת שלי שוכבת על הדשא, לצד שתי חברות שלה, שלושתן ללא רוח חיים", הוא מספר. "ירדתי על הברכיים, הסתכלתי עליה, ביקשתי ממנה סליחה על כך שאין לי איך לעזור לה – והמשכתי לטפל במי שעוד אפשר היה להציל. ביקשתי מהחברים שלי להביא שמיכות ולכסות את הגופות, עד שהגיעו שאר הצוותים".

"כשנגמר האירוע, התחיל האבל הפרטי שלי. הבת שלי הייתה ילדה מחוננת, חולת כדורגל. היא השתתפה בחוג כדורגל וגם בחוג טניס. והיא חלמה ללמוד הנדסה בטכניון. אנחנו סוחבים את הכאב הזה כל שנייה, והוא ילווה אותנו עד סוף ימינו”.

עשרה מהילדים שנרצחו באסון הובאו למנוחות בהלוויה המונית שנערכה ב־28 ביולי 2024 במג'דל שמס, בהשתתפות אלפים מתושבי האזור ומרחבי הארץ. שני נרצחים נוספים נטמנו בטקסים מצומצמים, על פי בקשת המשפחות.

חוסר צדק, חוסר לב

לצד המשפחות שאיבדו את יקיריהן, במג'דל שמס חיים פצועים רבים מהאירוע הנורא, והם ומשפחותיהם מתמודדים מאז עם הפציעות והשלכותיהן. סאלחה רדא, אמו של ג'ואן, שנפצע קשה, נזכרת היום ברגעי האימה: “עמדתי ברחוב כשנשמעה אזעקה. שניות אחר כך היה פיצוץ. ניסיתי להתקשר לג'ואן, הוא לא ענה. רצתי למגרש וגיליתי שהוא בלב ההרס. מה שראיתי שם זה טבח. דם, חלקי גופות. ואז ראיתי אותו, זוחל לעברי, לוחש ‘אני כאן'. לא הייתי מזהה שזה הבן שלי, אלמלא הלב של אמא”.

ג'ואן איבד כמה מחבריו, חלקם מתו מול עיניו. הוא עצמו שרד, אך הפציעה הפיזית הייתה רק חלק מהמחיר. “הוא חזר הביתה, אבל הילדות שלו כבר לא חזרה. וגם אני לא”, מודה אמו. “אנחנו חיים את הרגע שוב ושוב – בכל כדור שמתגלגל ברחוב, בכל אזעקה, בכל לילה”.

בנוסף, המשפחה נאלצת להתמודד גם עם קשיים שמערים הממסד. “המדינה דרשה ‘הוכחות' כדי להכיר בג'ואן כפצוע מלחמה”, רדא מספרת. “בזמן שאנחנו היינו מרוסקים, שלחו אותנו לאסוף מסמכים וטפסים. זה לא רק חוסר צדק, זה חוסר לב. נאלצנו לשכור עורך דין כדי להשיג את מה שמגיע לנו. ובכל זאת, אנחנו שואבים כוח מהאמונה. תודה לאל שג'ואן חי, אבל הוא כבר לא אותו ילד”.

החודש, כשנה אחרי הטראומה במג'דל שמס, טולטלה הקהילה הדרוזית בישראל כשמאות מבני העדה במחוז סווידא בסוריה נרצחו בידי תושבים בדואים מקומיים וכוחות הקשורים לצבא השלטון הסורי. חלק מהנרצחים היו קרובי משפחה של דרוזים אזרחי ישראל. מאות מהם, תושבי הצפון, בעיקר ממג'דל שמס, חצו את הגבול לסוריה כדי לסייע לבני משפחותיהם.

“אנחנו מתים נפשית”, קובלת סאלחה רדא. “זה פשע ורצח בדם קר – והעולם שותק וצופה. הילדים שלנו צועקים ‘אנחנו רוצים לחיות בביטחון, נמאס מההשפלה'. אנחנו לא נשתוק – וגם ישראל לא צריכה לשתוק. ישראל צריכה להגיד: 'די!'”.

 "הרצח האכזרי בסווידא הוא תזכורת כואבת למחיר הבלתי נתפס של אובדן אנושיות תחת שלטון של אלימות ואכזריות", מוסיפה ח'אולה אבו סאלח. "מדינת ישראל, כמדינה החותרת לערכי מוסר ואנושיות, יכולה וצריכה להושיט יד בסיוע רפואי או בתמיכה בזכויות האדם של האזרחים בסוריה".