הבן היחיד שנפל: הגיע הזמן לאחריות מוסרית של המדינה

למרות המחסור בכוח אדם קרבי, ולמרות שנתיים קשות של מלחמה, מדינת ישראל של 2025 אינה ישראל של תש"ח. היום, רבים וטובים אינם מתגייסים כלל או מופנים לשירותים שאינם קרביים: בגלל פטורים דתיים, ספורט, מצב כלכלי, או שיבוץ ליחידות טכנולוגיות-מודיעיניות. כך שהטיעון הביטחוני – "אין ברירה" – אינו עומד עוד. צה"ל לא זקוק בהכרח דווקא לבנים היחידים בשירות קרבי – ובכל זאת, אנחנו כחברה מאפשרים את זה, מעודדים את זה, ומקבלים את זה כמובן מאליו.

יש כאן מתח מוסרי עמוק – כזה שזוכה להתייחסות רחבה במקורותינו: האם מצוות מסירות נפש גוברת על מצוות שמירת הנפש? האם מצוות כיבוד הורים נכנעת לרצון הילד לשרת כלוחם? האם אתוס הלחימה גובר על חובת ההגנה על החלש ביותר?

התשובה שלי: הגיע הזמן להכריע, ולא להסתתר מאחורי "המצב מורכב". למורכבות אין מונופול על עמדות. גם לא על שתיקה. הגיע הזמן לומר – כן, יש מקום לחשיבה אחרת. צה"ל מציע כיום מגוון עצום של תפקידים משמעותיים שאינם שירות קרבי ישיר, בהם אפשר לתרום רבות לביטחון, למודיעין, ללוגיסטיקה, למערכות דיגיטליות – בלי להעמיד את החיים בסכנה מיידית. חיילים יחידים יכולים להידרש לשרת בתפקידים אלו, ללא צורך בהסכמה הורית, ולקבל מסלול משמעותי – כולל אפשרות עתידית, בתנאים מסוימים, לעבור למסלול קרבי דרך ועדה.

כך ניתן לשלב בין חובת השירות, ערכי תרומה ומשמעות – לבין שמירה על קווים מוסריים שאיננו יכולים עוד להרשות לעצמנו לעקוף. מדינה מוסרית לא שולחת את בניה היחידים לחזית, גם אם הם עצמם רוצים בכך. המדינה היא המבוגר האחראי. ואם אינה נוהגת כך – אולי הגיע הזמן שנתבגר במקומה.
בשורה התחתונה, לדעתי – המדינה צריכה לבטל את ההסכם שקיים היום, שבו הילד מתעמת עם הוריו וצריך להשיג את חתימתם להתגייס לשירות קרבי. אני טוען שלילד לא צריכה להיות בכלל שאלה, אלא הצבא צריך לפתוח עבורו את האפשרויות לשירות תומך קרבי. חובה עלינו, כחברה שמקדשת חיים והמשכיות, לדרוש את זה מעצמנו ומצה"ל.

הכותב הוא ראש המדרשה למנהיגות בחנתון