"הבית קרס, והלב יחד איתו": סיפורם של מפוני המרכז

ביום שני בשעה 4:30 לפנות בוקר טיל פגע באופן ישיר בין שני ממ"דים בלב פתח תקווה. הפגיעה גבתה את חייהם של ארבעה תושבים, עשרות נפצעו, כלי רכב נשרפו, ארבעה מגדלי מגורים נפגעו קשות, וחלק מהבניינים הפכו בלתי ראויים למגורים. בתוך שעות ספורות פונו כ-400 דיירים מבתיהם לבתי מלון ברחבי המרכז.

זיו שופמן, תושב השכונה שפונה עם אשתו ושלושת ילדיהם, מתאר את רגעי הפגיעה מבפנים. "ישבנו בחדר המוגן, חמישה אנשים, וניסינו לאתר קליטה בטלפונים כדי להבין מה קורה. פתאום שמענו פיצוץ אדיר, יירוטים באוויר, ואז הדף מטורף שפשוט זרק אותנו למרכז החדר. הילדים שלי, שהם יחסית קטנים, נבהלו מאוד. כשיצאנו מהחדר, שמעתי דברים נופלים בבית – ופתאום הבנתי שהייתה פגיעה בבניין סמוך. יצאנו החוצה וראינו את ההרס. שריפה, עצים קרסו, הכול היה אפור. זה הרגיש כמו פצצת אטום שנפלה בשכונה".

באותו רגע, מספר שופמן, הגיעו כוחות הימ"מ לדירתם והורו להם לפנות את הבית מיד. "לקחנו תיק קטן ויצאנו. השכנים היו בהלם, ואף אחד לא באמת עיכל מה קרה. גם עכשיו, אחרי כמה ימים, אנחנו מתקשים להבין את גודל האסון. הדירה שלנו קיבלה נזק משמעותי – חדר האמבטיה נהרס לחלוטין, קירות פנימיים קרסו. אמרו לנו שייקח לפחות שלושה עד ארבעה חודשים לשקם את המקום. בינתיים אנחנו במלון בהרצליה, אבל הראש שלנו בבית".

"לקח זמן עד שמצאו לנו מקום. חיכינו שעות עם עוד משפחות באולם בבית ספר, עד שהפינוי אורגן", הוא מוסיף. "קיבלנו שני חדרים – אחד להורים, אחד לילדים. יש ליווי פסיכולוגי, שגם אני וגם הילדים נעזרים בו. מאז הנפילה אצלנו בשכונה, כל אזעקה מקפיצה אותם מחדש. הם קמים בבהלה ורצים למקלט גם כשאנחנו בקומה גבוהה. אנחנו משתדלים לאכול יחד, לייצר יציבות, אבל אין באמת שגרה. חסרה האינטימיות של הבית. אני רק מקווה שנוכל לחזור – כי כרגע זה מרגיש כאילו אין לאן".

יורם סוקי, תושב בניין סמוך שספג פגיעה ישירה, שוהה בימים אלה עם משפחתו במלון הרודס בהרצליה. לדבריו, התחושה היא לא של שהות זמנית – אלא עקירה כואבת מחיים שלמים. "מי שחושב שבית מלון זה חופשה – פשוט לא היה שם במצב שלנו. הבת שלי בוכה, אשתי בוכה, ואנחנו עומדים בפני תאריך פינוי קרוב – בלי שום מושג לאן נלך. הבניין שלנו שקע ב־12 סנטימטרים. המהנדסים אמרו שהנזק חמור מאוד. אני לא רואה איך אפשר לתקן אותו. מבחינתי – חייבים להרוס ולבנות מחדש".

"העירייה עוזרת, כן – אבל זה לא פותר את התחושה שפשוט נזרקנו למציאות חדשה בלי הכנה. הכרתי את ההרוגים – יעקב ודסי – טוב מאוד. הם היו חברים שלי. קראתי לו רונאלדו – הוא היה יפה תואר, מקסים. רק באותו בוקר ראיתי אותו נכנס לחנייה", הוא אומר, ומדגיש כי הפגיעה הנפשית רחבה יותר מהפיזית. "הילדה שלי, רק בת 14, שמעה שנהרוס את הבית ומאז לא הפסיקה לבכות. זה שבר אותה. יש דיירים בבניין שלנו שלא מצליחים אפילו לחזור למינוס אחת – חוששים מהקריסה. אנחנו גמורים. גם נפשית, גם כלכלית. כל יום זה להילחם על תשובות, טפסים, פתרונות – ועדיין אין לנו מושג מה יהיה".

נוח רובינשטיין, שפונה מבניין סמוך, מתמודד בימים אלה עם הקושי לשמר שגרה מקצועית לצד מציאות כאוטית. "אני עובד, אבל אין לי פינה שקטה במלון. אנחנו גרים בקומה 12, והפגיעה במבנה שלנו קשה. מעליות, מערכות כיבוי, חשמל – הכול לא תקין. יש בור ענק בחניון. אפילו אם הייתי מצליח לתקן את הדירה תוך שבועיים – לא נותנים לנו להיכנס, כי אין אישורי איכלוס. זה יותר מסובך ממה שזה נשמע".

לדבריו, החשש הגדול ביותר הוא מאירוע חוזר. "אשתי עלתה לדירה לקחת כמה דברים – ותפסה אותה אזעקה. היא נאלצה להיכנס בדיוק לאותו ממ"ד שבו הייתה פגיעה. זו תחושה קשה. כל אזעקה כאן במלון גורמת לנו לרדת ברגל עד למקלט. אי אפשר לסמוך על המעליות. יש גם עומס אדיר. המלון בתפוסה מלאה, ואין באמת שקט. הציבור מדהים, שולחים חבילות, עוזרים – אבל בפנים, אנחנו עדיין במקום של הלם".

רויטל אסולין, שפונתה עם ארבעת ילדיה, מתארת את ההשפעה המצב הנפשי של ילדיה. "אנחנו בטראומה קשה. הילדים חזרו להרטיב בלילה, אני לא מצליחה להרגיע אותם. הם שואלים אותי שאלות – ואני בעצמי לא יודעת מה לומר. ביום הפגיעה היינו בממד בלי ניידים. לא הצלחנו להודיע לאף אחד שאנחנו בחיים. שכנים שלנו נהרגו. אחרי חצי שעה חילצו אותנו".

כיום הם שוהים במלון בתל אביב, הרחק מהשכונה שנחרבה – אך גם מהשגרה. "ברחנו מהזירה כדי להרחיק את הילדים מהמראות. אבל עכשיו אני שואלת את עצמי – מה יקרה אחר כך? כמה זמן נהיה כאן? מתי המדינה תמצא לנו פתרון קבוע? והכי מקומם – ששר האוצר דורש מאיתנו לחזור לעבודה. איך אפשר? להשאיר ילדים בטראומה כזו וללכת? זה הזוי".

"תמיד ראיתי את זה בחדשות – ופתאום זה אני. עכשיו אנחנו בלובי של המלון, עם עוד עשרות משפחות מהשכונה, והשיח היחיד הוא מתי נוכל לחזור. מתי נרגיש שוב שיש לנו בית. מצד אחד, הלב כואב. מצד שני, אין לנו ברירה. זה מאבק על החיים שלנו. אנחנו ננצח – אבל מישהו צריך לעזור לנו להגיע לשם", היא מבקשת.