האפיפיור פרנציסקוס מת, אבל בתחום אחד הצליח מעל ומעבר

כל זה טוב ויפה, אבל כשמנסים להבין איזה שינוי הביא פרנציסקוס לכנסייה מעבר לשינוי האישי-תקשורתי, קשה יותר לתת תשובה ברורה. הוא הירבה להשמיע הצהרות שהתקשורת אהבה (וחיבר איגרת ארוכה, ולא כל כך מחודדת, על האהבה וחשיבותה). כשנשאל אותו מה דעתו על כוהני דת הומוסקסואלים, השיב: "מי אני שאשפוט?". הוא לא אמר שההומוסקסואליות אינה חטא. הוא לא התיר הקדשת נשים לכהונה, וגם לא נישואי כהנים. הוא לא היה מהפכן, ובדרך כלל נותר בתחום הקונצנזוס.

בימיו עודכנה רשימת החטאי המוות, והיא כוללת עתה חטאים נגד השלום, נגד אוכלוסיות ילידיות, נגד היעדר קשב, נגד פגיעה לרעה בנשים, במשפחות ובצעירים; נגד שימוש לרעה ברעיונות דתיים ונגד גרימת עוני. כל זה קצת מזכיר את אחת מן הרשימות של תנועות הנוער: הרבה כוונות טובות, קצת פחות ברור מה בדיוק הכנסייה אמורה לעשות עם המילים היפות.

פרנציסקוס לא נטה לדרוש דרשות תוכחה, ולא איים בחרם או באש הנצח של הגיהינום על מי שפגע בעניים שאותם אהב, למשל. הוא ביקר את הקפיטליזם החזירי, אבל קצת קשה להבין מה בדיוק הכנסייה עושה כדי להילחם בו או בזיהום הסביבה, שנגדו יצא. הוא היה, בפשטות, איש טוב. לא רפרמטור. אולי הבין שהכנסייה כרגע צריכה להיתפס ככוח מיטיב ולא לעורר מהומות – מבחוץ ומבפנים. אם זאת היתה מטרתו, הוא הצליח בה מעל ומעבר.

הכותב הוא מומחה לנצרות ונשיא המרכז האקדמי רופין