האם לא הגיעה העת לשקול הסדר טיעון בתיקי נתניהו?

גם הקשר הציבורי-מדיני הרחב משפיע: לאחר סיומה המוצלח של המערכה מול איראן, גוברת תחושת חלקים מהציבור כי יש לגלות גישה ממלכתית ומאחדת – בין אם בדרך של הסדר, ובין אם בהפסקת ההליך. אולם יש לזכור – מערכת המשפט איננה מגיבה לרחשים או רפלקסים פוליטיים, ואסור שתפעל לפי לחצים חיצוניים. עם זאת, שיקולים ציבוריים רחבים, כולל שיקולי יציבות ואמון הציבור, יכולים להילקח בחשבון – אך זאת רק על ידי הפרקליטות, ובשיקול דעת עצמאי בלבד.

במקביל, על בית המשפט למצות את סמכויותיו בניהול ההליך ביעילות: לקצר, לרכז, ולמנוע דחיות מיותרות. כל יום דיונים הוא משאב ציבורי יקר, הכי יקר.

בסופו של דבר, ההכרעה כיצד יסתיים ההליך אינה נמצאת בידי השופטים – אלא בידיה של המאשימה, באמצעות היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה. אם יתברר להם, מתוך ראייה מפוכחת, שההמשך אינו משרת עוד את טובת הציבור, יש להם את הסמכות – ואף את החובה – להעריך מחדש את הדרך.

הכרעה אחראית איננה חולשה. היא לעיתים דווקא שיא של חוסן מוסדי. ההכרה בכך שלעיתים יש לעצור – מתוך אחריות ולא מתוך פחד – עשויה להיות לא רק מוסרית, אלא גם הדרך הנכונה לשרת את מהות הצדק. הציבור ראוי להכרעה – אך הוא ראוי גם לתבונה.

הכותב הוא שופט בדימוס, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים לשעבר