האיש שהיה שם – וואלה חדשות

"אותו דבר עשינו הפעם. כבר ביום שני בשעות הערב, יומיים אחרי הטבח, הנחנו תכנית ראשונה ליציאה להתקפה בשטח הרצועה. הוצאתי מהמגירה את התוכנית הגדולה שהייתה לנו ודיברה על כיבוש הרצועה וכניסה עם כמה אוגדות ממספר כיוונים. הבעיה הייתה שלוקח זמן לצבור את הסד"כ, שחלק ממנו זה אנשי מילואים, ולכן הצענו לעשות את זה בצורה מדורגת. להתחיל מצפון, שם הליבה השלטונית והצבאית של חמאס, ומשם יתפתח ההמשך.

"אני מציג את זה לאלוף ולמטה הכללי, והשיח במטה הכללי וגם בחלק מהדרג המדיני, בטח ברמה של רמטכ"ל ושר בטחון, אומר 'עזבו אתכם מעזה, זה מקום שרק אפשר לשקוע בו. בואו נלך ללבנון, ונשאיר את עזה עם קצת אש וקצת תקיפות'. מי שהופך את הכף זה גדי איזנקוט שנכנס לממשלה, והצטרף לנתניהו שעד אז היה היחיד שחשב שצריך להילחם ברצועה. מתקבלת ההחלטה ללכת לעזה כמאמץ עיקרי, ואז מתחילה ההפחדה הלאומית. חבורה של לשעברים רצה מאולפן לאולפן, מגיעה גם לדרג המדיני, ודואגת לתדרך את כל בעלי התפקידים הרלוונטיים שצה"ל לא יכול, שצה"ל לא מוכן, שצה"ל לא ערוך, ושאם נתמרן עכשיו בעזה גם לא ננצח וגם נשחוק את המעט שנשאר מהצבא.

"מגדיל לעשות האלוף בריק עם מכתב של עשרה עמודים שהוא שולח לנתניהו, והוא לא האלוף היחיד. ואנחנו צריכים לשכנע. וזה לא פשוט. ואנחנו עושים את זה בצורה שחשבתי שהיא היחידה שמאפשרת לגשר מעל הפערים הגדולים. כי יושב עכשיו בנימין נתניהו ורואה איך ב-7 באוקטובר מחבלים מטפסים על טנקים ומשמידים מוצבים, ואומר לעצמו 'לשלוח אותם עכשיו להילחם בעזה? או שאולי מה שבריק אומר זה נכון'? כי הדבר היחיד שיכול להיות יותר גרוע מה-7 באוקטובר, זה להפסיד גם ב- 8 באוקטובר.

"וכמו שזה עבד ב'צוק איתן', זה עבד הפעם. נתניהו הגיע לפיקוד דרום עם חלק משרי הקבינט באזור ה- 20 באוקטובר, אני תפרתי את המפגש הזה, ובחדר נמצאים מח"ט 401 בני אהרון, מח"ט גבעתי לירן בטיטו, מפקד אוג' 162 איציק כהן, אולי גם דדו בר כליפא, ואחרים. אני דאגתי שהם יישבו שם, ואני דאגתי להביא את ראש הממשלה שישמע את הדברים בצורה בלתי אמצעית, לא ממני, לא מהרמטכ"ל ולא מאלוף הפיקוד, אלא מאנשים שיצטרכו להילחם. ויושבים מפקדי הכוחות, כולם נלחמו בשבעה באוקטובר וספגו אבידות, אותם אלה שיצטרכו להוביל את הכוחות, ואומרים 'אנחנו מוכנים, אנחנו מאמינים בתוכנית, רק תנו לנו להילחם'.

"מי שמשמיע לראש הממשלה בדרך כלל את הסקירות, יש כלפיו סקפטיות, לפעמים גם חוסר אמון, לא מעט בגלל התוצאות. כי אם בא מנהל בכיר בחברה שלך אחרי כשלון מטורף שלו, ומנסה לשכנע אותך להשקיע עוד פעם במשהו דומה, אתה לא נלהב להקשיב לו. אבל אם אתה פוגש את המפקד שהולך להילחם והוא, בעיניים בורקות, מסביר לך שזה בהישג יד, זה אחרת".

-מהתיאור שלך עולה שקציני השטח הם מה שנהוג להגדיר "סוסים דוהרים", לעומת צמרת צה"ל שקצת פחות.
"ראשית, כן. צריך לשאול מה קרה לנו בהרבה שנים אחרונות. אני קורא לזה 'החליפות האפורות של אוסלו'. בתקופת אוסלו לקחו את סגן הרמטכ"ל עם קבוצה של קציני צה"ל שינהלו את המו"מ הבטחוני. וכדי לא ליצור הרתעה, הוחלט שהם יבואו בחליפות אפורות ולא במדים. בשורה התחתונה, פחות או יותר מאז, צמרת הצבא חושבת יותר ויותר מדינית, ומנסה להיות דרג מדיני במדים. הגישה אומרת: 'אנחנו יודעים מה הכי טוב למדינת ישראל כי אנחנו אחראיים ואנחנו לא פוליטיים ולכן אנחנו נמסלל אתכם למקום הנכון'.

"זה לא איש אחד, זה תהליך של שנים. והפעמים שבהם הדרג המדיני יודע לצאת מההסללה שמסליל אותו הדרג הצבאי ולקבל את ההחלטות שהוא חושב שצריכות להתקבל, הן מועטות. מאז דור החליפות האפורות ועד ימינו עברנו שנים של הפנמה, של הכלה ושל הרתעה שגרמו לחלק גדול מההנהגה הצבאית לאבד את הרצון ואת השריר ההתקפי של 'בואו נסתער ונחסל את האויב בצורה אגרסיבית ומהירה'. ואתה יכול להוסיף לזה חוסר אמונה בצדקת הדרך, וחוסר רצון להתמודד עם מה שיהיה אחרי".