בפועל, איסקוב הוא דייר שקשה להרגיש כלפיו חמלה. כמו במערכות היחסים 'פלירטים' שלו עם נשים – האהבה העצמית חסרת הגבולות שלו גורמת לו להיות אדם לא נעים להיות בחברתו, ובכל הרכב אנושי אחר בבית, כזה שלא כולל כל כך הרבה אנשים חסרי חוט שדרה, הוא כבר מזמן היה מוצא את עצמו מבודד ומוקצה מחמת מיאוס.

מה שכן – המשפט וכניסת הדיירים השנייה היוו קריאת השכמה רצינית ביותר לשאר הדיירים בבית, שמקבלים לראשונה תמונה – אמנם חלקית ומאוד סובייקטיבית – של איך הם נתפסים מבחוץ. הראשון לחוות את ההלם הוא מוגרבי, שכבר חודשיים מספר לעצמו שהוא מנהיג. אמנם "המנהיג המשני" וזה שכיף יותר לקבל ממנו פקודות – כשבפועל הוא הבין שכולם רואים שהוא פשוט הדג הקטן שרוכב על הכריש העצבני שנקרא ארז איסקוב.

המשפט של איסקוב ומהומת האלוהים שהגיעה איתו גרמו לי לראשונה גם להתחבר לתרצה – הדיירת היחידה שנראה שפיה וליבה שווים – שנעמדה ואמרה את האמת מול בית המשפט: כן, ארז כוחני, ולא – זו לא רק כוחנות של אדם מוביל, אלא גם של אדם משפיל (מילים שלי). בניגוד אליה, טיפוסים כמו דרורע ואפילו יובל נזהרו מאוד לשמור על "יחסי עבודה תקינים" מול איסקוב – אבל אין ספק שביום שהוא כבר לא יהיה בתמונה, הם יהיו הראשונים לשפוך את כל מה ששמרו עליו.

שלושה דיירים שהפתיעו לטובה:

אלאיה – לא רק שהיא כיבדה את בית המשפט, היא גם לקחה אחריות על ההתנהגות הדי מעאפנה שלה בשבועות האחרונים, ואפילו התנצלה בפני מאי. אמנם מצאה את עצמה ברשימת ההדחה אבל לפחות לא תישלח לתא בבידוד.

רועי – שלא נתן לאיסקוב לדבר אליו על ה"נש", והוכיח שפה הג'ורה שהציג בתעודת הזהות הוא כלום לעומת מה שיש לו במציאות.

יוכי (או כוכי, או יוחאי) – שהוכיחה שאין קצרה יותר מאמא לשלושה ילדים שצריכה להסתובב על עקב דק כל היום. היא נכנסה לבית בוייב של "שאף אחד פה לא יתעסק איתי כי אני פצצה מתקתקת" ובינתים נראה שהולך להיות איתה כיף גדול.