האבוקדו של סולברג: לא בשל לצו, רקוב להחלטה

מערכה שלישית – השיא היה שלשום. סולברג דחה שוב, בפעם השלישית, בקשה לצו ביניים, אבל הוסיף את הטקסט הבא: "משבחרה הממשלה לדבריה 'בחירה ערכית המבטאת את ערכיה של מדינת ישראל והעדיפה שלא להעלות לדיון נושא מעורר מחלוקת בעיצומם של תשעת ימי האבלות על חורבן בית המקדש', אולי נכון יהיה לשקול לשם צמצום המחלוקת בימים הללו – חזרה, בעיקרו של דבר, למתווה סיום כהונתו של יועץ משפטי לממשלה, כפי שהוצע בדו"ח הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי (כלומר מתווה ועדת גרוניס, ב"ק), זאת מבלי נקיטת עמדה מצדי לגבי המתווה שעליו החליטה הממשלה". במלים פשוטות, סולברג רמז לשרים שיש להם בעיה קשה בדילוג על ועדת גרוניס.

ישאל השואל: גם אם אין כל היגיון בהחלטות המשפטיות של סולברג, איזה נזק הן כבר גורמות מרגע שקבע שעניין הדחת היועצת יגיע לביקורת שיפוטית? ובכן, הנזק הוא גדול. העובדה שסולברג מאפשר לוועדת שרים שלא מהססת לקרוא לעצמה "ועדה להחלפת היועצת המשפטית לממשלה" לערוך שימוע דמה בניגוד לחוק, יוצרת נזק אדיר לדמוקרטיה הישראלית. בעתיד כבר לא יעזרו הסתייגויות או מסרים סמויים של סולברג לממשלה, האבוקדו כבר יהיה רקוב וזרוק בפח. ביום ששוחרי ההרס הללו ימצאו את הפרצה, הוא יוכל להמשיך ולהתפלפל, והם כבר יביטו עליו לאחור בבוז.

ההוכחה לכך היא התשובה החצופה שכתבו לו שיקלי ולוין אתמול. הם הסבירו לסולברג מדוע לא הצליחו להקים את הוועדה. כזכור, הנציג של הממשלה בוועדה צריך להיות או יועץ משפטי לממשלה לשעבר, או שר משפטים לשעבר. באשר לשבעת היועצים לשעבר כותב לוין שכולם מחו פומבית נגד הדחת היועצת. על שרי המשפטים (שרובם כמובן אנשי ימין), הוא כותב: "שר המשפטים בחן לאורך זמן את האפשרות למנות כל אחד או אחת מרשימת 14 שרי ושרות המשפטים לשעבר (החיים, ב"ק) והתברר לו כי אחד עשר מתוכם מנועים מלשאת בתפקיד, או שהם התבטאו פומבית נגד הפסקת כהונתה של עו"ד בהרב-מיארה כיועצת, או שהם מתנגדים מובהקים למדיניות הממשלה… ממשלת ישראל נותרה אפוא עם שלושה מועמדים רלוונטיים לתפקיד, אך חרף מאמצי שכנוע ממושכים מצד שר המשפטים שכללו פגישות אישיות עמם, הם סירבו להתמנות לוועדה מטעם הממשלה".

המנועים שאליהם מתכוון לוין הם מן הסתם: גדעון סער שחבר עכשיו בממשלה, אמיר אוחנה שהוא יו"ר הרשות המחוקקת, וצחי הנגבי שהוא חשוד בפלילים. כל השאר (כאמור, כמעט כולם אנשי ימין), מתנגדים למהלך הבזוי של הדחת היועצת. במילים פשוטות, מתוך 18מועמדים (ועוד שלושה מנועים), לוין לא הצליח למצוא אחד לרפואת המהלך הבזוי שלו. לכן, הוא מודה בלי להתבלבל שהחליט לשנות את כללי המשחק.

זה בדיוק הזמן להזכיר שהסיבה שממשלת ישראל אימצה בתחילת המילניום את דו"ח ועדת שמגר היתה כדי להימנע בדיוק מתרחיש כזה שבו הממשלה מקבלת החלטה מושחתת ונגועה בניגוד עניינים באשר לדמותו של היועץ המשפטי לממשלה. הרקע היה אז פרשת בר און-חברון, שאחד ממחולליה היה, איך לא, בנימין נתניהו.

צודקים העותרים ששבו לסולברג בפעם הרביעית, וטענו שהדברים של שיקלי ולוין, הם כשלעצמם מחייבים את הוצאת צו הביניים. האם לא די בהודאה של הממשלה כי החליטה לשנות את כללי המשחק לאחר ש-18 מועמדים פוטנציאליים שפנתה אליהם סברו שמהלך הדחת היועצת לא ראוי או לא חוקי, כדי להוציא צו ביניים? אולי התשובה הבוטה הזאת של שיקלי ולוין היא שתחזיר את סולברג לנ.צ האחרון, לפני שהתברבר בניווט.