זיו לא ויתר וביקש דוגמה אחת. "אני אתן לך", אמר שמחי, ובאמת יכול היה למנות דוגמאות מוצלחות יחסית כמו שיתוף הפעולה של ארה"ב עם המורדים הכורדים בסוריה נגד דאעש. אבל כשישראל זיו המשיך ללחוץ את שמחי לקיר הוא נתן תשובה מטרידה: "בלבנון עם הפלנגות, למעט האירוע שקרה לנו בסברה ושתילה שם אנחנו איבדנו את העשתונות".

ראשית לעובדות: לקרוא לשימוש של ישראל בפלנגות במלחמת לבנון "הצלחה" זו אמירה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה. יכולתי לכתוב: "מטורפת ומטומטמת", אבל אני אוהב אדם אז בחרתי לכתוב "שנויה במחלוקת" במקום. "ההצלחה" הזאת הקימה עלינו את חיזבאללה, והכניסה אותנו לכמעט שני עשורים מתמשכים בבוץ הלבנוני, וזה לפני שדיברנו על מלחמת לבנון השנייה והזירה הצפונית במלחמת חרבות ברזל. הצלחה!

אלא שמילא זה. מדהים שאותו אדם רגיש שחיבק את גופת בנו בדשא של קיבוץ רעים במשך 40 דקות וריגש מדינה שלמה יכול לדבר על טבח של חפים מפשע כאילו מדובר במשחק מחשב. "האירוע של סברה ושתילה". לא טבח. לא חרפה מוסרית ולא כתם לאומי. "האירוע". זו לא הייתה פליטת פה. זו הייתה השקפת עולם. וברגע הזה, הפער בין דדי שמחי האב לדדי שמחי הפרשן לא היה רק צורם – הוא היה בלתי נסבל.

גם בריאיון האנושי כל כך עם רוני קובן, האסטרטגיה המדינית של שמחי מתגלה כתואמת לאידיאולוגיות הקיצוניות ביותר. הוא מדבר על כך שלנצח נחיה על החרב, על הצורך להטיל חורבן על עזה ולבנון כדי להבהיר למחבל הבא – זה שינסה לבצע טבח בעוד 30 שנה – שגורלו יהיה חורבן. מבחינתו, זו לא רק מלחמה צודקת. זו המלחמה הצודקת ביותר בתולדות ישראל. כאב שכול שמבקש לנקום את מות בנו, זה מובן לחלוטין. כאסטרטג צבאי, מדובר בסכנה קיומית. בעיקר כי אין לנו עוד ילדים למלחמות חסרות תכלית.

כשזוהי נקודת המוצא – לא מפתיע שהוא רואה בחימוש מיליציות מקומיות בעזה כפתרון סביר, אפילו אם ברור שהג'יהאדיסטים שמקבלים מאיתנו נשק כרגע עלולים להפנות אותו כלפינו בעתיד. לא מפתיע שהוא מזכיר את הפלנגות בלבנון כ"הצלחה", וטבח סברה ושתילה כ"תקלה". כשאתה חי בתוך תפיסת עולם של נצח על החרב, המתים הם לא זעקה מוסרית אלא סטטיסטיקה.