יום הזיכרון לשואה ולגבורה זה גם זמן מצוין להכיר את סיפורו של ויקטור קלֶמפֶּרֶר, שבשנת 2005 תורגמו לעברית יומניו בהוצאת "עם עובד". היומנים מתארים את חייו של קלמפרר היהודי בדרזדן מאז השתלטות הנאציזם ועד סוף המלחמה. מדובר בקריאה מדהימה.

קלמפרר היה פרופסור מכובד באוניברסיטת דרזדן, פטריוט גרמני שנלחם וקיבל אות גבורה במלחמה העולם הראשונה. אלא שעם עליית הנאציזם הוא פוטר מעבודתו, רשיונו נשלל, אסור היה לו להחזיק במכונית או אופניים, וגם אסור היה לו להשתמש בתחבורה ציבורית. שפל של אכזריות הגיע כשהרשויות הורו לו להרדים את החתול האהוב שלו, שכן ליהודים אסור היה להחזיק בחיות מחמד.

חייו ניצלו לא בזכות תרומתו לצבא הגרמני או לאקדמיה, וגם לא בזכות העובדה שמשפחתו חיה בדרזדן במשך מאות שנים, אלא רק בזכות נישואיו לאווה הארית "הטהורה" (ביומניו סיפר באהדה על התבוללותו, שכן בעיניו הוא היה גרמני לפני שהיה יהודי). ההפצצה על דרזדן הגיעה שלושה ימים לפני שאמור היה להישלח למחנה השמדה. אחרי שהאבק שקע, הוא תלש את הטלאי הצהוב מהמעיל שלו, ומצא מחסה עד סוף המלחמה. הוא המשיך לחיות בגרמניה עם אשתו עד סוף חייו.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה זה גם זמן להילחם בפרופגנדה שהתחילה על ידי גבלס וממשיכה עד היום על ידי ממשיכי דרכו בימין הקיצוני בגרמניה, שמשווים בצורה צינית את שואת יהודי אירופה להפצצות של ערים גרמניות. "שואת ההפצצות", קוראים לזה הניאו-נאצים, שממשיכים לעוות את מספרי ההרוגים בצורה מוגזמת.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה זו גם הזדמנות לשאול האם הדרך היחידה להילחם במפלצת כמו מכונת המלחמה הנאצית היא להפוך למפלצת בעצמך. ואולי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה זה זמן מצויין להיזכר, ולהזכיר, שחפים מפשע יש בכל מקום – ומלחמה היא אסון נוראי שנגמר תמיד באותה דרך – מניין המתים, הנצחה וזיכרון.