צד הנבל בדרדוויל היה עניין של טעם כבר בסדרת המקור. הקינגפין, וילסון פיסק (וינסנט ד'אונופריו), הארכי-גנגסטר של ניו יורק, סבל כמעט מההתחלה ממשחק מוגזם של ד'אונופריו. ובכל זאת, פיסק עבד הן כאנטיתזה למרדוק והן כקו מחבר ביניהם. כמו מרדוק, גם פיסק נושא עמו זעם עצור מילדות קשה, שמאיים כל העת להפוך להתפרצות אלימה. מנגד, הזילות של פיסק בחיי אדם עמדה תמיד מול העיקרון הלא מאוד מקורי – אבל עדיין עשוי היטב – של החוק שעליו מרדוק לא יעבור: נטילת חיי אדם. המטוטלת הזאת שנעה ביניהם, מחברת ומפרידה, הייתה לרוב יעילה ובעלת ערך לשניהם.

העלילה החדשה בחרה להפוך את פיסק – רוצח אכזר, שרדף את תושבי ניו יורק באלימות חסרת רחמים – ללא פחות מראש עיריית ניו יורק. באמתלה שמעולם לא מצדיקה את עצמה באמת, פיסק הפך לפוליטיקאי שמנסה לצבור כוח כמי ששולט בחוק, במקום זה שמאתגר אותו. הבחירה הזאת השאירה את הדמות עם כל החולשות שלה ועם אפס מהחוזקות. בהיעדר הדרייב להשתמש בזעם שלו כדי להשמיד את אויביו, פיסק הפך לסוג של דמות חצי-קומית, דג מחוץ למים. שום דבר מזה לא עבד. בנוסף, ההמשך כל כך צפוי עד שהוא כמעט מעליב.

כל אלה מדגישים את כל מה שעיצבן מאז ומתמיד בדמות הזאת: הנטייה… לדבר… ממש… ממש… לאט… אפילו כשזה לא משרת את הדרמה, לצד פעולות שמעולם לא היו מאיימות אבל הוא בטוח שהם כן, כמו אכילה מאוד איטית של ארוחות מפונפנות יתר על המידה או ליטוף איטי של מגוון חליפותיו. וכל זה עוד לפני שדיברנו על הזוגיות נטולת כל הכריזמה של פיסק עם אהובתו הגדולה, ונסה (איילת זורר). זו מגיעה לשיאים מדהימים של "מה לכל הרוחות", כשסצנות שלמות בעונה הנוכחית עוסקות בלא פחות מטיפול הזוגיות שלהם. זה היה מעניין בדיוק כמו שזה נשמע.

ההוכחה לכמה כל הנחת הבסיס של הסדרה היא כישלון, מגיעה בפרק התשיעי והאחרון של העונה. שובה של פייג' לחייו של מרדוק כאילו מטעינה את הסדרה מחדש. לפתע המסע שלו אל מחוץ לאפלה מקבל משמעות, ולא פחות חשוב מכך: מישהי שחשובה לו באמת. היא מזכירה לו את המטרה המרכזית שלשמה הוא נלחם, שמתבטאת בסצנות קרב משמעותיות עם שובו של פרנק קאסל, "המעניש" (ג'ון ברנטל) אל עולם הסדרה. וכך, תשעה פרקים מאוחר מדי, "דרדוויל נולד מחדש" עשתה סיבוב שלם רק כדי לחזור אל הדברים שהייתה צריכה להתחיל מהם. תסכול אחד גדול.