די לסלחנות כלפי אייל גולן, גם בבלומפילד

רגע לפני שאייל גולן עולה הערב על במת בלומפילד מול אלפי מעריצות ומעריצים, בשיא תפארתו ובליווי יחסי ציבור מנופחים, עולים שוב אותם קולות קבועים. "הוא יצא זכאי", כך הם מגיבים ברשתות החברתיות, "טאיסיה רצתה את זה", יגיבו המחמירים יותר. "הנה, היא התלוננה ונהייתה מפורסמת".

בואו נבהיר זאת אחת ולתמיד: תלונות שווא הן תופעה שולית. מחקר שערכתי בשנת 2014 באוניברסיטה העברית על היקף תלונות שווא בעבירות אינוס העלה שאחוז התיקים שמשטרת ישראל סגרה בגין "אין אשמה" עמד על 0.8% בלבד. המדובר באחוז מזערי, ובכל זאת השיח הציבורי עדיין מוטה לרעת הנפגעות. זה לא מקרי.

במחקרים שפורסמו לאורך השנים, הוכח כי רובן המוחלט של התלונות על עבירות מין הן אמיתיות. החשש האובססיבי מפני תלונות שווא הוא מנגנון משומן, הפועל שעות נוספות, כזה שנועד להשתיק נשים, לערער על אמינותן ולהמשיך להגן על גברים אלימים. הרי ככה עובדת תרבות האונס: קל יותר לחשוד בנפגעת מאשר בפוגע.

פרשת אייל גולן היא דוגמה חיה לכך. מרגע עלייתה לכותרות, היה ברור שנעשה כאן לכל הפחות שימוש מחפיר בכוח, בפרסום ובכסף על מנת לנצל נערות צעירות שהגיעו מרקע סיכוני. לכאורה, בוודאי. עם זאת, החברה הישראלית בחרה – ועדיין בוחרת – לעצום עיניים. במקום להוקיע אותו, הוא ממשיך לככב בפריים טיים, מקבל קמפיינים, וזוכה להגנה מצד תעשייה שלמה שמעדיפה להרוויח כסף ולשמר כוח גברי רעיל מאשר לקחת אחריות.