דיסאינפורמציה כנשק: ישראל והודו בחזית המאבק התודעתי

מאז מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, ישראל מתמודדת עם מתקפת דיסאינפורמציה דומה. ברשתות החברתיות הופצו בשיטתיות סרטונים ערוכים, האשמות שקריות בדבר פגיעה מכוונת במוסדות דת מוסלמיים, טענות מופרכות על הפצצות מכוונות של בתי ספר ובתי חולים, ודיווחים כוזבים על פעולות צה"ל. בדומה למקרה ההודי, גם כלפי ישראל נבנה בקפידה נרטיב המציג אותה כתוקפנית וחסרת רסן, תוך טשטוש מכוון של העובדה שהייתה קורבן לפיגוע טרור חסר תקדים.

בדומה למקרה ההודי, גם כאן ניכרת מגמה של ערעור פנים-חברתי, כאשר גופים עוינים מנסים לעורר שסעים בין חלקים שונים בחברה הישראלית, או להציג את הממשלה כחסרת שליטה. מטרת העל ברורה: לערער את אמון הציבור במדינה ולפגוע בתמיכה הבינלאומית להמשך פעולתה. בשני המקרים, המטרה של קמפייני הדיסאינפורמציה חורגת מגבולות ההסברה. הם נועדו לייצר מדיניות מכוונת שמטרתה היחידה היא לערער מדינות מבפנים, ליצור תסכול, בלבול, ולגרום לתגובה לא-מאוזנת שתפגע בדימוי של המדינה בזירה הבינלאומית.

בשני המקרים, הן בהודו והן בישראל, קמפייני הדיסאינפורמציה חורגים משמעותית מגבולות ההסברה המסורתית. אלו אינם מאמצי דיפלומטיה ציבורית שגרתיים, אלא אסטרטגיה מתוחכמת ומכוונת שמטרתה לחתור תחת יציבות המדינה מבפנים. יעדיה המובהקים: ליצור אווירת תסכול ובלבול בקרב האזרחים, לפגוע בחוסן ובלכידות החברתית (הקריטיים במיוחד במדינות דמוקרטיות), לשבש את תהליכי קבלת ההחלטות, ולדחוף את המדינה לתגובות לא-מידתיות שיפגעו בתדמיתה בזירה הבינלאומית.