דונלד טראמפ בשטח וכולנו במתח: איזה נשיא אמריקאי נקבל?

מכל חטאי ממשלת נתניהו השישית, זה אולי הקל ביותר, גם אם מרגיז במיוחד: לנתניהו ולישראל, למרות שיגעון הגדלות שתוקף אותנו לעיתים בהתייחסות לקול היהודי (שלא תמיד סר למרותה של ממשלת ישראל כמובן), השפעתנו על זהות היושב בבית הלבן היא אפסית.

כלומר – דונלד טראמפ, האיש הלא יציב הזה, לא נכנס לבית הלבן בגלל נתניהו, אפילו לא בגלל מאורות גדולים אחרים כמו עמיחי שיקלי, מאי גולן, עידית סילמן או שלמה קרעי. ממש לא. הוא נבחר במעין הצבעת מחאה נגד השיטה, מצד אנשים שהרגישו שהיא לא עובדת עבורם יותר.

לא ניכנס לנבכי נפשם של המצביעים בארה"ב, אלא נסתפק בידיעה שישראל – למרות מה שעולה מדיווחי התקשורת כאן לעיתים, היא אולי כותרת מדינית חשובה, אבל בכל הנוגע לכוח שמוציא אמריקאים אל הקלפי וגורם להם לבחור במועמד כזה או אחר, אנחנו אפילו לא הערת שוליים.

ובכל זאת, יש משהו מקומם – ולו רק מהבחינה המוסרית, בדרך שבה נפרדה ישראל הרשמית מהנשיא הקודם, הנשיא הציוני האחרון, ג'ו ביידן.

כן, לביידן היו דרישות מישראל שלא תמיד עלו בקנה אחד עם מדיניותה הרשמית. כן, בשולי המפלגה הדמוקרטית (כמו בשולי הרבה מחנות ליברליים ברחבי העולם) ניכר טמטום וטרלול פרוגרסיבי שלא יודע שובע ומזכיר מעט את שנואי נפשו, הדתיים-פודמנטליסטים.

נכון שהיו בין בכירי המפלגה מי שהביעו דעות אנטי-ישראליות, אבל לא היה ספק בכך שהמפלגה הדמוקרטית רואה בישראל בת ברית: לעיתים אחות קטנה מופרעת וסוררת שצריך לקרוא לסדר, אבל כזאת שתמיד תישאר משפחה. ידענו שגם בעת מחלוקת, ארצות הברית של אמריקה מחויבת לביטחון, שלא לומר לקיום, מדינת ישראל. למה ולמי מחויב דונלד טראמפ?