גרטה טונברג: איך הפכת מילדה אכפתית למבוגרת מאוסה?

הפרויקט החדש שאותו היא מובילה הוא משט (בסירת מפרש, אלא מה – לצמצם ככל הניתן את טביעת הרגל הפחמנית…) לעזה. על הספינה יהיו עוד כמה סלבס, שהמשותף לרובם הוא שהם בחרו צד מבלי לדעת את העובדות והמשותף לכולם הוא שאף אחד מהם לא היה שורד במנהרות חמאס יותר מחמש דקות (אגב רעיון לא רע לכלוא את משתתפי המשט, אפילו רק לשבוע, במנהרה, אזוקים בשלשלאות ולתת להם רבע פיתה ליום, כדי לצמצם ככל הניתן את טביעת הרגל הפחמנית שלהם).

אפשר גם תוך כדי המעצר היצירתי, להקרין להם סרטים על השואה, כדי שייראו איך נראה באמת רצח עם.

הכוונה אינה ללעוג לסבלם של העזתיים, רבים מהם באמת בלתי-מעורבים, רבים מהם הם ילדים שלא אשמים בכלום. הכוונה היא ללעוג לסמי-אינטלקטואליים בעולם המערבי שלובשים, זה הקיץ השני ברציפות את "אופנת עזה".

חלק מהם מכים על החטא הקדמון של הקולוניאליזם שרובץ על הדורות הקודמים בארצותיהם, שאפשרו להם חיי רווחה משעממים עד כדי כך שמדי פעם צריך ליטול איזה סם או יוזמה חברתית מופרכת. חלק מהם פשוט מקבלים עליהם באוטומט איזה סט ערכים מטומטם רק מפני שהוא נתפש כנכון.

זה לא שחסרים כאלה בישראל. גם כאן עומדים בשולי כל הפגנה בקפלן בערך שלושים מטומטמים עם דגלי פלסטין (ומבריחים מההפגנות האלה לנצח עוד 300 אלף שהיו יכולים להיות בהן, מרוב שנקעה נפשם מממשלת הביזיון), אבל פה מדובר יותר בהפרעה נפשית "אוטו-אנטישמיות" כמו שגרס פעם המועמד המוביל בסקרים לראשות הממשלה.

אצל האירופים והצפון-אמריקאים, מדובר בסוג של טרנד, של לעשות את הדבר הכאילו-נכון. כמו להתנגד (למשל) לפרוות. לך תשכנע אותם שהסיפור הוא, לכל הפחות, מורכב. כתבתי כאן בעבר שפעם גיליתי בר-יין נחמד בליסבון שבו התקיים ערב תחת הכותרת: "שתו יין אורגני ושחררו את פלסטין".