גם הכנסת סיוע הומניטרי עלולה להוביל לפשע מלחמה

מודל זה אינו חף מבעיות. ראשית, ברור שבין האזרחים שיגיעו לקבל את הסיוע – גם אם על פי זימון והודעה מסודרת – יהיו אנשי חמאס. שנית, יש חשש כבד שאוכלוסיות מוחלשות יתקשו להגיע למרכזים, במיוחד לאור מצב התשתיות הרעוע ברצועה, דבר שימנע חלוקה שוויונית של הסיוע. שלישית, גם אם יגיעו אזרחים ויקבלו את הסיוע, לפי ההערכות והתכנונים השונים חבילת סיוע אמורה להספיק למשפחה לתקופה של שבועיים ומשקלה כ-20 קילוגרם. במצב של חוסר ומצוקה, אדם המתנועע על ציר עם מטען גלוי של מצרכים נחשקים יהיה יעד לגניבות ותקיפות. לבסוף, התכנית בנויה על שיתוף פעולה של הקהילה הבינלאומית בשלוש רמות: תרומות כספיות, תרומות ציוד וחיבור לארגוני חברה אזרחית או סוכנויות או"ם שיסייעו בהפעלת מרכזי הסיוע וחלוקת החבילות. נכון לכתיבת שורות אלה, לא ברור אם השותפים הפוטנציאלים מגבים את המנגנון המוצע.

כך למשל, משרד מתאם הפעולות ההומניטריות של האו"ם (OCHA), הוציא נימוק על פני שני עמודים שמפרט את הכשלים במנגנון בניסיון להצדיק את היעדר תמיכתם המתואמת של כל ארגוני וסוכנויות האו"ם בו. בפועל, סיבה שמופיעה בהודעה רק במרומז, הינה ככל הנראה המשמעותית ביותר בסירוב ארגוני האו"ם לשתף פעולה עם המנגנון המוצע: הפיכתו את אונר"א ואת תשתית חלוקת הסיוע ההומניטרי הקיימת ברצועה ללא רלבנטית.

למרות שהמנגנון המוצע אינו חף מכשלים, ולמרות שבפועל הסיכוי שמשפחות חמאס, ובתורם לוחמיו, ייהנו מסיוע הומניטרי שייכנס לרצועה דרך מרכזי הסיוע, לישראל יש אינטרס ברור לעודד ולתמוך במנגנון זה משלוש סיבות. בראש ובראשונה, משום שישראל מחויבת לדין ההומניטרי הבינלאומי ומתוקף התחייבות זו – כמו גם מתוקף המוסר היהודי והישראלי – עליה לספק סיוע הומניטרי לאוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה. שנית, המנגנון מאפשר לסיוע להגיע לאזרחי הרצועה ללא ידיו של צה"ל ולפיכך מונע מצב המסכן את חיילנו במשימות שאינן כרוכות במטרות המלחמה המוצהרות. שלישית, גם אם המנגנון לא יימנע לחלוטין מחמאס להנות מהסיוע הומניטרי, הוא יפקיע ממנו את השליטה בנושא זה – דבר שצפוי לצמצם את כוחו ושליטתו ברצועה באופן דרמטי.