גלנט הודח, הלוי הוחלף ועכשיו גם אדלשטיין: המהלך של נתניהו הושלם

בעוד כמה ימים נציין 85 שנה למותו של זאב ז'בוטינסקי, אביה ומייסדה של תנועת החרות, האידיאולוג המרכזי והגדול של הליכוד. "מתהפך בקברו" זו קלישאה משומשת. אם זה היה אפשרי, ז'בוטינסקי היה מזנק היום מקברו ומפיץ את ממשיכי דרכו העלובים, חברי הכנסת של הליכוד, לכל עבר.

אביו של ראש הממשלה, הפרופ' בן ציון נתניהו, היה עוזר זוטר של ז'בוטינסקי עד רגע מותו. אני מוכן להתערב שבן ציון נתניהו היה שותף להתפלצות הזו של מי שטבע את המושג "קיר הברזל", מי שהקים את "הגדוד העברי", מי שהקים את יחידת ההגנה העצמית של יהודי אודסה, מי שהקים את בית"ר, מי שלא היה מזהה עכשיו במפלגת השלטון הישראלית אפילו לא שבריר ממה שהיא נועדה להיות.

אין לי מושג מה אביו של בנימין נתניהו היה אומר לו היום. איך היה מכנה את החרפה הזו. אני מעז להמר שנתניהו לא היה מעז לעולל את הדבר הזה למדינה, לצבא, לציונות ולהגינות, לו אביו היה בחיים. לנתניהו הייתה יראה מאביו. הייתה לו אז גם בושה. היום אין לו כלום. לא בושה, לא מצפון, לא עמוד שדרה, לא איזונים, לא בלמים ולא קווים אדומים.

לאזרח הפשוט אין כלים להתמודד עם מה שמפלגת השלטון מעוללת לו עכשיו. גם לעיתונאי הוותיק אוזלות המילים. פעם, לא מזמן, רק על המעשה הזה היו מחרידים כאן שמיים וארץ, מחליפים שלטון, הופכים סדרי עולם. על הרבה פחות מזה נפלו ממשלות, התפטרו בכירים, הוקמו ועדות חקירה ופרצו מחאות ענק.

אבל התרגלנו. הכל מנורמל. הכל אפשרי. אין שום דבר מופרך מדי. אנחנו המופרכים. אלה שעוד מצפים למעט היגיון, קורטוב של צדק, שבריר של ממלכתיות או חמלה או דאגה לנושאים בנטל. אנחנו פשוט מופרכים לגמרי. עידן הפייק, העובדות האלטרנטיביות והאמת הסובייקטיבית, בצירוף מכונת הרעל שמקפדת כל ראש עצמאי בשטח, נרמלו את הטרלול.

צריך לחזור על העובדות פעם, ועוד פעם, לתת להן לחלחל, לנסות לעכל, לצבוט את עצמנו, לא להאמין שזה אפשרי. אבל זה אפשרי. לגמרי אפשרי. הנה, זה קרה.  ישראל במלחמה. עוד מעט שנתיים. לא היתה כאן מלחמה כזו. רב־זירתית, רב־מערכתית. אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, עשרות אלפי טראומטיים. לראשונה פונו חבלי ארץ שלמים. לראשונה כבש האויב יישובים ובסיסים. לראשונה נוצרו פליטים כאן, בארצנו.

צה"ל נאנק תחת הנטל. הלוחמים הסדירים שחוקים עד דק. המילואימניקים מפורקים. סבב שלישי, רביעי, חמישי. משפחות נקרעות, מקרי הגירושים ממריאים, עסקים קורסים. גל הירידה מהארץ הולך וגובר. החזרה ארצה נחתכה בחצי. הצבא זקוק לעוד 12 אלף משרתים, מהם לפחות 8,000 לוחמים. לא מחר, לא בשנה הבאה. עכשיו.

ומפלגת השלטון? ביד אחת מכרה את נשמתה למשיחיים, הדוחפים למלחמת נצח בעזה, לכיבוש הרצועה, ממשל צבאי, סיפוח, התיישבות. כל זה דורש עוד ועוד כוח אדם. עוד ועוד לוחמים. וביד השנייה? ביד השנייה אותה מפלגה מכשירה את השתמטותם של עשרות אלפי צעירים בריאים, בטלים ממעש, שחיים על חשבוננו ולא מואילים להשתתף במאמץ על הגנתנו. פעם, לא מזמן, זה היה נשמע דמיוני. אף אחד לא היה מעלה את זה בדעתו. וזה קורה.

לא רק שזה קורה, הדרך לגיהינום ההשתמטות רצופה בגופותיהם של אלה שניסו להתנגד. שר הביטחון יואב גלנט, שלא הסכים לתת יד לחרפה הזו, הודח בבושת פנים. הרמטכ"ל הרצי הלוי, שאחרי היסוס אישר להוציא את צווי הגיוס למשתמטים, הוזז והוחלף. האחרון שנותר הוא יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין. עכשיו מחליפים גם אותו. ככה, במהלך בזק. אינסטנט פודינג כזה שיאפשר להכשיר את השרץ במהירות, כדי שהאגפים הלא־ציוניים של ממשלת הזדון והחורבן שלנו יבואו על סיפוקם.

הדחתו של יולי אדלשטיין, הילד האחרון שנותר מתחת לסכר, עם האצבע בחור, היא שיאו של מהלך גילוי עריות פוליטי בלתי נתפס. סיעת הליכוד לא כונסה מאז 7 באוקטובר. נתניהו חשש לשמוע ביקורת, לא רצה לייצר מערבולות מיותרות. היא לא כונסה לדון בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, היא לא כונסה לדון במחדל הגדול שהוביל לאסון הנורא, היא לא כונסה לדון בשיקום הפצועים או המפונים או חבלי הארץ ההרוסים.

היא כונסה רק כדי לדון בהדחת יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, תוך כדי מלחמה, רק משום שהוא מעז לא לשתף פעולה עם תועבת ההשתמטות. לא, זה לא נתניהו. את נתניהו אנחנו כבר מכירים. רשומים על שמו כבר אסונות רבים. יידעו כל חברי הכנסת שהרימו את ידם בעד התועבה הזו, שהכתם הזה יהיה טבוע גם על מצחם. ללא תאריך תפוגה. לנצח.